האם אמונה שהרבי מלובביץ' חי היא כפירה?
שאלה:
האם אמונה שהרבי מלובביץ' חי והוא המשיח נחשבת כפירה? (נמרוד, השרון)
תשובה:
אקדים ואומר, שלא כל טעות או הבלים בענייני אמונות ודעות זו כפירה. כיום ישנה נטייה גוברת לתייג דעות ואמונות של אחרים ככפירה מאחר שזה פוטר את המתייג מהצורך לבוא איתן בדיון - זה פשוט כפירה ואין צורך יותר להתייחס.
לגבי הגדרת כפירה בתורה כתב הרמב"ם כך (הלכות תשובה פרק ג):
שלושה הם הכופרים בתורה:
1. האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת. אם אמר "משה אמרו מפי עצמו" - הרי זה כופר בתורה,
2. וכן הכופר בפירושה - והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס.
3. והאומר שהבורא החליף מצווה זו במצווה אחרת, וכבר בטלה תורה זו, אף על פי שהיא היתה מעם ה' - כגון ההגרים.
לכאורה, ניתן היה להכריע בשאלת הכפירה בפשטות, בבדיקה אם היא עונה לאחד הקריטריונים דלעיל. הבעיה היא שבתבחין 2 ישנה הגדרה מעגלית, המאפשרת להוסיף הרבה דברים לתחום הכפירה: "המכחיש מגידיה". אדם הכופר בפירושים המקובלים או המכחיש את תוקף דבריהם של חכמי התורה, גם הוא כופר בתורה. הרמב"ם הרגיש בצורך לדייק הגדרה זו, ולכן הוסיף דוגמא "כגון צדוק ובייתוס". הללו נחשבו כמי שכפרו בעיקרון של סמכות חכמים, ולו היינו לוקחים הגדרה זו כלשונה, רק כפירה בעיקרון של סמכות חכמים תחשב כפירה.
עם זאת, בעקבות הסוגיא במסכת סנהדרין צט, ובעקבות פירושו של הרמב"ם למשנה שם, יש לעתים נטיה להרחבה של הגדרות אלו. מהגמרא שם ומפירוש הרמב"ם עולה, שהגדרת אפיקורוס כוללת גם את המקל ראש או מזלזל בחכמי התורה וברבותיו.
לפי זה, בעצם נוצרו שני תבחינים לקביעת הכפירה:
הראשון הוא התאמה לאחד הקריטריונים המנויים בהלכה, והשני הוא התאמה לקריטריון של זלזול ברבותיו או בחכמי ההלכה.
כעת, אם רב אחד יקבע ששיטה מסוימת הינה כפירה, ומישהו יזלזל בקביעה זו, יוכלו תלמידי אותו הרב להאשימו בכפירה, שהרי הוא מזלזל בדברי רבם.
כפירה ככלי לניגוח ותיוג
בקבוצות מסוימות בציבור הדתי נעשה שימוש נרחב למדי בתבחין השני, ומספר הכופרים קרוב באופן מבהיל למספר האנשים החושבים אחרת מהשיטה שלך. לפני מספר שבועות חילקו בבית הכנסת שלנו חוברת ובה כרוז החתום ע"י הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב אביגדור נבנצל ואחרים, האוסרים ללמד, ללמוד, או לשלוח את הילדים לכל מוסד או ישיבה שמלמד בהם מישהו שלמד באקדמיה מחקר תלמודי. כמו כן, הם מחייבים כל מי שמלמד במוסד כזה להתפטר.
תוקפם ההלכתי של כרוזים מעין אלו אינו נתפס בציבור בדרך כלל כמחייב. למעשה, למשל בדוגמא הנ"ל, אפילו חלק מהחותמים על הכרוז המשיכו ללמד במוסדות בהם מלמדים אנשים בעלי תארים אקדמיים בתלמוד.
שאלת הכפירה באמונה המשיחית של חב"ד
אחרי הבנת התבחינים לקביעת כפירה, יש מקום לדון בשאלת הכפירה באמונות שהזכרת. לפי התבחין של זלזול ברבנים וחכמי ההלכה, ברגע שרב מסוים מכריז על שיטה מסוימת ככפירה, הרי היא כפירה. יישום תבחין זה בעניין חב"ד, יהיה תלוי בנשאל.
הרב שך, מנהיג הציבור הליטאי, קבע עוד בחיי הרבי שחב"ד היא כת, ואינה שייכת ליהדות. הרבי עצמו, והעולם החסידי, כמובן חלקו על קביעה זו.
לפי התבחין של בחינת הכפירה בהתאמה לדעות שהוגדרו בהלכה ככפירה, נחלקו הדעות. לפני מספר שנים כתב ד"ר דייויד ברגר, חוקר היסטוריה מארה"ב, ספר קטגוריה על חב"ד, שמטרתו לגרום להוקעת ההשקפות הללו מתוך היהדות האורתודוקסית. בתשובה ארוכה ומנומקת, כתב הרב חיים רפופורט את הספר "The Messiah Problem: Berger, the Angel and the Scandal of Reckless Indiscrimination", העונה אחת לאחת על טענותיו של ברגר. הרוצה להעמיק בסוגייה זו, ימצא שם דיון מרתק בשאלות אלו.
אם נבחן את האמונות המדוברות, נראה שהן הרכבה של מספר מרכיבי יסוד:
א. האמונה שהרבי מלובביץ' חי. למיטב ידיעתי, אמונה זו סותרת את המציאות. עד כמה שידוע לי, הרבי נפטר, ונקבר בניו-יורק. (ביקרתי אמנם בקברו, אך אני חייב להודות שלא חפרתי לבדוק אם הוא שם. אני מסתמך בעניין זה על אחרים). אמונה הסותרת את המציאות הברורה לכולם, יכולה להחשב להזיה ויכולה מבחינה הלכתית לשמש לבדיקת שפיות לצורך קביעת כשרות משפטית, אך אינה מהווה כשלעצמה כפירה, אלא טעות.
ב. האמונה שהרבי הינו משיח. אמונה זו סותרת את דברי הרמב"ם, שמותו של בר כוכבא היווה את ההוכחה הסופית לכך שאינו המשיח. כמובן שאם הרבי לא מת, אז אין הוכחה, אך בכך חזרנו לטעות שבסעיף א'.
ג. האמונה שהמשיח עשוי לבוא מן המתים. אמונה זו דומה באופן מבהיל לדתות אחרות, אך הרבי מלובביץ' עצמו כבר הצביע על מקורות לאפשרות כזו בספרות חז"ל, ולכן קשה לומר שיש בה כפירה.
משיחים חיים ומתים
יסוד המשיחיות בתקווה: לא רק לחב"ד יש משיח, אור בקצה הדרך. האמונה במשיח היא מעיקרי היהדות, ומוטבעת עמוק בתודעתנו הלאומית וההיסטורית. אנשים דבקים ברעיונות משיחיים, ולא רק בהקשר הדתי. לעיתים, עם קריסת החלום, מעדיפים לשנות את תפיסת המציאות ולא לוותר על החלום.
יש המאמינים בחזון שלום ומזרח תיכון חדש בדבקות משיחית. פגשתי מחסידי רעיון זה, שבעת שתקוות השלום קרסו למלחמה וטרור עקובים מדם, המשיכו להאמין בגירסתם לרעיון המשיחי, ובהיתקלם בגופות הקורבנות שגבתה המלחמה פשוט שינו את השם, והחליטו לקרוא להם קורבנות השלום, במקום קורבנות המלחמה. העיקר הוא שהשלום עדין חי, ולא חס וחלילה מת.
יש המאמינים בהתגלות המשיחית בממשלת ישראל. גם אם ישבו שם אנשים שאינם מייצגים את רוב האומה, גם אם יגיע יום בו יקנו את דרכם בכסף ושחיתות, גם אם יעמדו על חורבות ההתיישבות היהודית, גם אם יקימו מדינת כל אזרחיה, יראו בכך הפסקה רגעית בדרכו של המשיח, מעין פתק "תיכף אשוב", כדרך המאמינים שהרבי מלובביץ' זצ"ל רק יצא להפסקה קצרה.
ויש המחכים עדיין, למשיח בן דוד.
חושבני שבמקום לעסוק בשאלה את מי לזרוק החוצה, אם ננסה להסתכל בעין טובה, לשלב ידיים ומאמצים עם כל העוסקים בטובת האומה, עם כל המבקשים את גאולתה, נקרב את הגאולה. (משיב: הרב דרור ברמה)
