צל"ש לאל-ג'זירה
חבל שאין בישראל הרבה יותר חרמות ונידויים של גופים רשמיים על כלי תקשורת ועיתונאים. חרם שכזה משמעו שהעיתונאי ממלא את שליחותו
יום בהיר אחד קמה מדינה ומחליטה להחרים רשת שידור. זה קרה לנו בעבר עם ה-BBC, כשתוכן שידוריה ונימת הביקורת שלה כלפי ישראל לא מצאו חן בעיני הממונים על ההסברה. עכשיו מאיים משרד החוץ לפעול בדרך דומה כלפי רשת אל-ג'זירה. הסיבה: דיווחיה על הרג המוני של פלסטינים, בהם ילדים ותינוקות, בידי צה"ל לפני כשבועיים. הרשת, טוענים בישראל, נוקטת עמדה פרו-פלסטינית ופרו-חמאסית, עד כדי כך ששידוריה הפכו לשידורי תעמולה, כולל "קליפים" חוזרים שבהם נראים הילדים ההרוגים בצילומי תקריב. ואילו על הסבל בשדרות ובאשקלון היא כמעט אינה מדווחת.
כמה עיתונאים ושוחרי טוב בישראל קמו מייד להגן על הרשת הערבית ולגנות את החרם, והגינוי אכן מוצדק, כי אין זה ראוי ששלטון יצר את צעדיהם של עיתונאים גם אם תוכן דיווחיהם אינו מוצא חן בעיני מישהו בממשלה. אבל אל-ג'זירה אינה זקוקה להגנה הזאת: היא תוכל להמשיך לדווח בלי קושי גם בלי דובריה ומסביריה הרשמיים של ישראל. בשביל לצלם מה שקורה בשטח, אין צורך לראיין פקידים מעונבים המשמיעים ניסוחים מתוחכמים.
העיקרון נכון בכל התחומים שהעיתונות המשודרת והכתובה עוסקת בהם. בעצם, חבל שאין בישראל הרבה יותר חרמות ונידויים של גופים רשמיים על כלי תקשורת ועיתונאים. כי חרם על עיתונאי הוא צל"ש. משמעו שהוא ממלא את שליחותו העיתונאית כשליח הציבור - לא כשליחו של המשרד הממשלתי או התאגיד הכלכלי שעליו הוא מדווח. עיתונות היא, מטבעה, אופוזיציה לשלטון, זה תפקידה במשטר דמוקרטי, ועליה להיות ביקורתית ונשכנית כלפי הממשלה, כלפי הגופים הכלכליים החזקים, כלפי המערכת המשפטית.
הנה כלל שעובד כמעט תמיד: עיתונאי שמטילים עליו חרם הוא עיתונאי טוב. יש כמה וכמה עיתונאים בישראל שאני מעריך ומכבד, וכולם הוחרמו לפחות פעם על-ידי מושאי הסיקור שלהם. וזו רשימה חלקית של צל"שים שהעניקו גופים חזקים לעיתונאים ולכלי תקשורת: כתבי חדשות ערוץ 10 הוחרמו על-ידי שרים בכירים ועל-ידי בית הנשיא; עיתוני רשת שוקן הוחרמו על-ידי מפעל הפיס וגופים כלכליים אחרים לאחר שמתחו עליהם ביקורת; כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות" הוחרם על-ידי דוברי המשטרה; וגם "ישראל היום" יכול להתגאות שזכה לא מכבר להיות מוחרם על-ידי לשכת ראש הממשלה.
בדרך כלל העיתונאים המוחרמים מגיבים בחיוך וממשיכים בסיקור חושפני ולא מתרפס של הנעשה, בין השאר כדי להוכיח שהם יכולים להביא מידע על אותו גוף גם בלי שיתוף הפעולה של דוברים רשמיים. המידע שמפיצים הדוברים הוא רק המידע המחמיא, שמפאר ומרומם את מעשיו של השר או המנכ"ל ומסתיר את הכשלונות ואת השחיתויות.
כדי לגלות את הצדדים הראויים באמת להיחשף לעיני הציבור, צריכים העיתונאים לעבוד קשה, לחפור בקרביו של הארגון ולהתעמת עם ראשיו. לא כולם בנויים לכך, ולכן חלק ניכר מהמידע שאנו מקבלים בכלי התקשורת כ"חדשות" אינו אלא מסרים שנכתבו בידי דוברים ויחצ"נים למען שולחיהם.
הבעיה, לכן, אינה דווקא באל-ג'זירה. הבעיה היא באותם כלי תקשורת ועיתונאים שאינם מוחרמים מדי פעם. אולי זה אומר שהם אינם מבקרים ואינם נושכים מספיק. ולכן, הנה כלל נוסף לשימושם של צרכני התקשורת: היזהרו מעיתונאים שהשלטון אוהב אותם.
אבי וינברג, מזכ"ל מועצת העיתונות
אבי וינברג
מומלצים
