אל "עץ לימון" ראוי יותר להתייחס כאל מוצר זר שנחת על המסכים פה. שכן הסרט, בבימוי ערן ריקליס, פונה, בראש ובראשונה, לקהל הצופים בחו"ל, ומציג בפניו סטראוטיפ פשטני וזול של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
רבות דובר – בעיקר על ידי טוקבקיסטים מתלהמים ובעלי טורים פופוליסטים – על התרפסותם של יוצרי סרטים מישראל בפני השמאל האירופאי. טענו, בטיפשות רבה, שזהו כרטיס כניסה אוטומטי לפסטיבלים הבינלאומיים ולשווקים הזרים הכמהים לעודפי שנאה עצמית. כאילו שעמדה פוליטית בהכרח מתאימה עצמה לאיזושהי אופנה שלטת, ושמאחורי הסרטים מסתתרים, למעשה, ציניקנים בפרוטה המתפרנסים מהסכסוך. אז אמרו.
והנה בא סרט שעושה בדיוק את זה. משתמש בסכסוך ובסבל הפלסטיני באופן נצלני ומניפולטיבי כדי להשיג לעצמו את אותה אהדה אירופאית. לא שמצוקה אנושית מחייבת מורכבות דרמטית – סבל הוא סבל הוא סבל – אבל "עץ לימון" רק מתחזה לסרט "אמיץ". כזה שלכאורה מבקר את הממסד הישראלי, ולמעשה הוא משרת את האצטלה הכאילו-ליברלית שהממסד הזה מבקש לעטות על עצמו בפני הציבור האינטלקטואלי בחו"ל. כובשים, כובשים, אך חדורי להט של ביקורת עצמית נוקבת.
עלילת "עץ לימון" מגוללת את סיפור מאבקה של אלמנה פלסטינית גאה (היאם עבאס המרשימה) כנגד כוחות הביטחון, המצווים עליה לעקור מיד את מטע הלימונים היפהפה שלה. הסיבה? – שר הביטחון הישראלי, בכבודו ובעצמו, עבר להתגורר בביתו החדש, מהעבר האחר של הקו הירוק, ממש מול עצי הלימון שבבעלותה, שהופכים באחת לאיום קיומי.
בצר לה, היא פונה לעורך דין צעיר ומצודד (עלי סלימן, “גן עדן עכשיו"), ובמקביל מעוררת את סקרנותה של אשת השר (רונה ליפז מיכאל), סטראוטיפ של אישה "הכלואה בביתה החדש ובחיים לא מאושרים", המוצאת בשכנתה הפלסטינית מקור של הזדהות והערצה.
על פי עדות יוצריו, הרעיון לסרט בא מסיפור אמיתי, ובו היה מעורב שר הביטחון לשעבר, שאול מופז. גם שם דובר בכריתת הפרדס של פלסטינית קשישה, שנמצא במרחק עשרות מטרים בודדים מבית השר ביישוב כוכב יאיר, ועלול היה לשמש מקום מסתור למפגעים, וגם שם נאסר על האישה ועובדיה להיכנס אל הפרדס כל עוד תלוי ועומד הדיון המשפטי.
כל זה יכול היה לשמש בסיס למעשיה קפקאית, אולי אף קומדיה שחורה ונשכנית, אבל "עץ לימון" לא מחליט לאן הוא הולך. כתוצאה, הדמויות כאן – במיוחד זו של השר, בגילומו של דורון תבורי, שזוהי לו הופעתו הראשונה על הבד מאז "מחבואים" של דן וולמן מ-1980 – מעוצבות בצורה מגושמת וחובבנית; ומרגע שעמדת על הסכמטיות הנוראה שבתיאורן, אתה נעשה מודע להיבט הערמומי והמתחסד של הסרט כולו. הסבל הפלסטיני מה-זה מוכר סרטים ישראליים.
כל הישראלים פה בני זונות, כשם שכל הפלסטינים קדושים. ואם המשוואה הפשטנית הזו אינה מספיקה, הנה באות שתי הדמויות הנשיות המרכזיות – זו של בעלת הפרדס וזו של אשת שר הביטחון – ומכוננות ביניהן קשר רגשי המבוסס ברובו על מבטים ושתיקות.
הדיון בנשיות חוצה גבולות שמתקיים בשנים האחרונות בקולנוע המקומי (וש"הכלה הסורית", סרטו הקודם והמוצלח יותר של ריקליס, וכן "אזור חופשי" ו"התנתקות" של עמוס גיתאי הם דוגמא לו), עשוי היה
לקבל בסרט זה עיבוי מסוים. נשים המייצרות חלל אלטרנטיבי, רציף, מתמשך, להבדיל מזה המגודר, מסומן, מגביל, שמזוהה עם העולם והחוק הגבריים. אך העיסוק בקשר הנשי מסתכם פה באחוות מדוכאות הנתונות משני צדי הגבול. בהחלט לא מספק.
אל העיצוב הגס של הדמויות נוספת כאן סמליות בוטה. זו מוצאת לה ביטוי בדמותו של חייל המשקיף על ההתרחשויות משני צדי המטע, ממרומי מגדל השמירה. את זמנו הפנוי מעביר החייל הזה, שכמו נמצא בעמדת אלוהים, בפתרון תרגילי הגיון המהדהדים מקלטת הכנה לבחינה פסיכומטרית. כאילו ביקשו ריקליס וסוהא עראף, שותפתו לכתיבת התסריט, לייצג כך את ההיבט המפותל של הסיטואציה המתחוללת למרגלותיו.
נקודה מיותרת נוספת היא הרומן שנרקם בין הפלסטינית לעורך דינה, שכמו בא לומר כי אישה, ערביה גאה כיהודיה כנועה, לא באמת יכולה בלי איזה גבר לצדה (ואת התמונה בה לוהבת המראה בביתה באור יקרות ברגע של קרבה ביניהם, ראוי היה להעיף). כך, בעוד "הכלה הסורית" השכיל לעצב סיטואציה אבסורדית מעוררת הזדהות – "עץ לימון" נדמה בעיקר כיצירה שטחית וקלת ראש. חבל, כי ריקליס הוא במאי מיומן בהחלט, ולצדו עמד כאן צוות שחקנים, במיוחד עבאס ותבורי, שראוי היה ליותר.
