יש בי משהו שרוצה הכל, ורוצה את זה עכשיו
אני ג'ינג'ית, וגם מזל קשת, ומכאן שגם ספונטנית, בלתי מסוגלת לדחות סיפוקים. זה נובע גם מהעובדה שאני לא יכולה לסבול חוסר ודאות, ולכן לרוב לא נותנת לדברים לקרות מעצמם. מצד שני, למרבה המזל עם השנים אני לומדת דבר או שניים על עצמי
באחד הערבים בהם שוב שתיתי קצת יותר מדי לטעמי, בחור שטיילתי איתו בא אלי מאחור, נושף בעורפי ומעביר צמרמורות בגופי בזמן ששם את כוס הבירה שלו על השולחן. מה שמיד גרם לי לדמיין איך אני מסתובבת, כורכת את רגליי סביב מותניו ונותנת לו את המבט הצדדי בו אני הופכת את עיני השקד שלי לקצת יותר מלוכסנות תוך שאני נותנת לו מקום לבהות במחשוף חולצתי (כל אשה והנשק שלה...)
תמיד האשמתי בחוסר היכולת שלי לדחות סיפוקים את המזג הג'ינג'י שלי, יחד עם המזל בו נולדתי, קשת, הידוע בהיותו ספונטני משהו, פועל תמיד לפי אמת פנימית (תיאור יפה לחוסר טאקט). אף פעם גם לא באמת ידעתי לשים אצבע (מאשימה?) על מי מהאייקונים של ילדותי מתאר אותי בצורה הטובה ביותר - האם זו אנה שגומרת ברבע שעה יחסים שיכולים להספיק לשנה, או הילד ההוא, מרחוב סומסום, זה שרוצה להיות "שם".
כל מה שאני יודעת זה שיש בי משהו שרוצה הכל, ורוצה אותו עכשיו. זה נובע, כמובן, מהעובדה שאני לא יכולה לסבול חוסר ודאות, ולכן לרוב לא נותנת לדברים לקרות מעצמם. כלומר, לא באמת משתמשת בשורש השנוא ביותר על רוב נשות ישראל ז.ר.מ. נראה שאני רוצה תשובות הרבה לפני שהצד האחר, או הקוסמוס, אם כבר מדברים על זה, חושב אם בכלל לשאול שאלות.
דבר זה גורם לשני דברים מרכזיים. הראשון הוא שאני לא יודעת להתמודד בצורה המקובלת עם כל מה שנקרא "מתח מיני" (מה זה עכשיו? נשיקה רק בסוף הדייט? אחרי שמלווים לרכב?). כשמישהו עושה לי את זה אני די שוכחת את המוסכמות שעל פיהן כביכול הגבר הוא שצריך לחזר, לכבוש ושאר מטעמים. הדבר היחיד שנכבש הוא הרצון העז שלי להתנפל על שפתיו החושניות בזמן שאני מזמזמת: These lips are made for kissing, and that’s just what they’ll do
יש כאלה שאומרים שאם מחכים קצת זה הופך למתוק הרבה יותר, אני בהחלט מאמינה להם, הרי לרוב אתה מרגיש אם אתה נמשך לאדם שמולך או לא בשניות הראשונות של הפגישה, ואם היא טובה, הרי לנו לפחות שעתיים של ציפייה. מספיק מתוק, לא? למשוך את זה יותר נראה לי סיוט, וכבר מה קרה, נשיקה?
יש כאלה שיגידו שאני מהירה, לא יקרה וכן הלאה, וזו הסיבה לכך שאני לבד. אני כמובן לא מסכימה. אם זה זה, זה זה, לא חשוב מה כתוב בספר החוקים. ואם מערכת יחסים התחילה רק בגלל ששני אנשים הסתכלו בשעון החול ורק אחרי שהגרגר האחרון נפל התנפלו זה על זה כי עכשיו זה בסדר – שיהיה להם לבריאות. הבעיה לא שם. הבעיה היא אם כבר בדבר המרכזי השני. ואני אפרט:
מרוב שהיה אכפת לי, פחדתי להראות שאכפת לי
אחרי ההקדמה ניתן בטעות לחשוב שמכיוון שאני רוצה תשובות פה ועכשיו, אני דוגמה חיה ומהלכת לשורש השנוא ביותר על רוב זכרי ישראל ל.ח.ץ. אבל ההפך הוא הנכון. מכיוון שאני מודעת לבעייתיות של ה"אני רוצה להיות שם", אני משתמשת בכל רמ"ח איבריי ובכל משאבי נפשי בכדי לשדר קלילות ונועם, אמפתיה עד כדי אפתיה לצד השני.
האמת היא שההנחה שאם אדבר ואגיד כל מה שעל ליבי, או אתקשר ואראה שאכפת לי, או אעלה על דל שפתיי רצון להתראות וכן הלאה - אצטייר כפאתטית במקרה הטוב, וכבלתי נסבלת במקרה הרע, גרמה לי לנהל מערכות יחסים ביני לבין אנוכי. דיאלוגים בין רגש זה לאחר, בין מחשבה זו לאחרת, בין הסלולרי לבין אצבעותיי (הם לא ממש אוהבים אלה את אלה כשיש לי בחור חדש). רק לא עם הבחור המדובר. בעצם, מרוב שהיה אכפת לי, פחדתי להראות שאכפת לי, מה ששידר תחושה שלא אכפת לי בכלל - מה שאולי גרם להרבה מהם ללכת בטרם עת. למה להישאר במקום שלא נראה שאכפת לו ממך?
אני לא מאשימה את עצמי. אני בטוחה שקודם כל מדובר במכלול, בהתנהגות של הצד השני, בהתנהגות שלנו עם ה"אנחנו", במקום של שנינו וכן הלאה. ובכלל, 30 שנה של האשמות עצמיות לא עזרו לאיש, גם לא לי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה פשוט ללמוד. ללמוד ולשנות בהתאם: להראות שאכפת לי, ללמוד לפתוח את הפה, לפרגן ולדבר. לקחת אחריות על העובדה שאולי אני זו שבעצם גרמתי לחוסר הוודאות ומכאן לחוסר הידיעה. ולהבין, אבל באמת, שכשזה זה, משני הצדדים, הכל מרגיש פשוט יותר. נכון יותר. וכן. אני אשתמש בשורש ההוא. זה ז.ר.מ.
נחזור לאותו הערב בפאב. בזמן שההוא שם את הבירה על השולחן, נושף בעורפי, לא הסתובבתי ולא ניתרתי. ידעתי שאני הולכת לטייל איתו עוד, ידעתי שהוא שבור לב , וידעתי שהוא מחפש זיון לילי להמתיק את הגלולה המרה. ידעתי גם שעברתי את הגיל של זיונים סוערים בחדר עם שמונה מיטות, אם אי פעם הייתי שם. וידעתי, בתוך הלב פנימה, שלא מתאים לי. בכלל.
סיימתי את הבירה והלכתי לישון, נושקת לו על לחיו ומאחלת לו בהצלחה. כשהנחתי את ראשי על הכר חייכתי לעצמי. הבנתי שמאסתי מכל זה, שזאת לא אני, אם אי פעם הייתי כזו בכלל. הבנתי שהאדם הבא שיקבל ממני את המבט, תהייה לכך סיבה טובה. חייכתי, כי הרגשתי שאני כבר בעצם "שם".
- נשלח מניו זילנד, בדרך לאוסטרליה.
לפנייה לכתב/ת 
