אולמרט שותק לטובת פרידמן
שתיקתו של ראש הממשלה נוכח העימות בין שר המשפטים לבית המשפט העליון מעוררת חשד כי הוא המוח מאחורי צעדיו מעוררי המחלוקת של השר
העימות בין שר המשפטים דניאל פרידמן לנשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, אינו העימות הראשון בהיסטוריה המשפטית של מדינתנו.
עימות ראשון נערך בראשית 1952. בדיון בכנסת, תקף שר המשפטים דב יוסף את ציבור השופטים: "הם בני אדם כמוני, יכולים לטעות כמוני ומותר לי לבקר את פסקי-הדין שלהם. אני חרד לגורל המשפט בארץ". תגובת נשיא בית המשפט העליון משה זמורה הייתה נמרצת. בצעד נדיר הוא ניסח מכתב שהתקבל על-ידי השופטים העליונים ושהופנה ליו"ר הכנסת יוסף שפרינצק. בו הוא מתח ביקורת נוקבת על דברי השר: "דבריו עלולים לחתור תחת אימון הציבור ברשות השופטת ומתחת יחסי הכבוד כלפיה".
קשה מאוד לערוך השוואה בין העימות הראשון לזה הנוכחי, מכמה טעמים: העימות הראשון התחולל בימי גיבוש מעמדה של הרשות השופטת כשהיחסים בינה לבין העולם הפוליטי היו מעורפלים.
בנוסף, מדובר היה בהתפרצות יחידה – יוסף מיהר לערוך ביקור נימוסין בלשכת הנשיא זמורה כדי ליישר את ההדורים ואילו עתה שר המשפטים עושה ניסיון שיטתי לערער את מעמד בית המשפט העליון.
מקומו של ראש הממשלה בעימותים שונה אף הוא. בעקבות דברי דב יוסף, הגישו מפלגות האופוזיציה הצעה לסדר היום של הכנסת ובדיון שנערך במשכן הגן ראש הממשלה דוד בן-גוריון על שר המשפטים. יותר מזה: כשהציעו לו להחליף את יוסף בתפקידו תשובתו הייתה חדה: "כל מינוי של שר משפטים עכשיו יתפרש כפיוס השופטים" (מיומנו ב- 28 בפברואר 1952).
אך בפועל, אחרי חודשים ספורים, יוסף הפסיק לכהן כשר המשפטים וחיים כהן, שכיהן במקביל כיועץ המשפטי לממשלה, מונה לתפקיד במקומו. הדברים לא נכתבו באופן מפורש אך נראה כי יש קשר בין המשבר שהוא חולל במערכת המשפטית לבין החלפתו – אחרי שכיהן בתפקיד לא יותר משמונה חודשים.
מקומו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בעימות הנוכחי שונה לחלוטין. שלוש נקודות קשורות להחלטתו למנות את פרידמן לשר משפטים: הראשונה היא כי הוא מינה אותו לתפקידו אחרי שסירב לבקשות אנשי מפלגתו ששאפו לקבל את התיק היוקרתי. דוגמא מובהקת לכך היא סירובו למנות את מאיר שטרית, שכבר מילא תפקיד זה בממשלה הראשונה של אריאל שרון. סיבה מרכזית לכך הייתה כי עמדתו "השמרנית". הוא כיבד את בית המשפט העליון, עבד עם נשיאו בשיתוף פעולה ולא ניסה לכפוף את ידיו. חטא כבד ביותר מבחינתו של עו"ד אהוד אולמרט.
נקודה שנייה היא כי הוא מינה 'אאוט-סיידר' – דמות שעד היום הציבור לא מכיר את עמדותיה בשאלות "פעוטות" כמו שלום ומלחמה.
נקודה שלישית היא כי הוא מינה אותו תוך תשלום מחיר פוליטי לא קל: במקום מינוי זה הוא יכול היה לצרף את ח"כ מרינה סולודקין לממשלה, כנציגת המגזר הרוסי שאי מינויה פוגע בעליל במעמד מפלגתו בקרב ציבור הבוחרים ממגזר זה.
נקודות אלה מבהירות ומחדדות את הטעם המרכזי למינוי: כמיהתו הסמויה לפגוע עד כמה שיותר בבית-המשפט העליון. מבחינה זו אולמרט הוא המוח ואילו פרידמן הוא החרב; הוא היוזם ואילו פרידמן הוא המבצע. שתיקתו המהדהדת נוכח הזעקה הדרמטית של אהרון ברק והדברים הברורים של אהוד ברק מעידה כאלף עדים על מגמתו הנחרצת.
שתיקתו הממושכת של ראש הממשלה הפרקליט חמורה לפחות כמו דיבוריו הרבים בימי מלחמת לבנון השנייה.
פרופ' יחיעם ויץ מלמד באוניברסיטת חיפה
