שתף קטע נבחר

האם "עניי עירך קודמים" = תרמתי במשרד?

מאיר ברוקס מספר על פרויקט המצליח להאיר שבריר של תקווה באפריקה ויוצא לפועל באמצעות תרומות. במקביל הוא בוחן את התגובה האוטומטית "עניי עירך קודמים" ומנסה לברר האם הפטור הרגשי ממעורבות חברתית המבוסס על המשפט הזה, הוא צ'ק ללא כיסוי

מה, עוד מאמר על העוני באפריקה, על הרעב והמחלות וכמה שהמערב אשם? אמנם באתי לכתוב על אפריקה, אבל לא כדי לזעזע או לדכא. אדרבה: אני רוצה להציג בפניכם ניצוץ של אור בתוך החושך הכבד שבאפריקה. אני כותב לא על ייאוש אלא על שבריר של תקווה. לתקווה הזאת יש שם: "כפרי המילניום". "מילניום" הוא ארגון צדקה ללא מטרות רווח הפועל למען התושבים העניים ביותר ביבשת. לארגון יש גישה ייחודית: במקום ליישם תכנית אחת בכל מקום, הוא מתייחס לכל אזור בנפרד תוך התחשבות בבעיות הייחודיות שם.

 

הארגון מטפל בעיקר בתחומי הבריאות, החקלאות והחינוך, כשהוא משרת את התושבים באופן ישיר, מה שמונע בעיות של שחיתות וביורוקרטיה. והכי חשוב- הוא ממומן לא על ידי ממשלות וגופים ציבוריים אלא על ידי אזרחים מהשורה, וכך גם אנשים כמוני וכמוך יכולים להיות שותפים בתהליך הזה.

 

תרומת הארגון היא עצומה. אי אפשר במאמר קצר למנות את הישגיו הרבים, אך הנה כמה דוגמאות: במיאנג' שברואנדה, קצב ההדבקות במלאריה צנחה מ-75% ל-10%; במוואנדמה, מלאווי, התפוקה החקלאית גדלה בלא פחות מ-1,100%; בתי ספר ובתי חולים נבנים, הלוואות ניתנות ועוד ועוד. הארגון מרחיב כל הזמן את פעולותיו; כך למשל, פול קגמה- נשיא רואנדה- הבטיח ליישם את התכנית בכל 30 המחוזות במדינה.

 

הפרופסור ג'פרי סאכס, ממקימי הארגון ואחד הכלכלנים החשובים בעולם, מתנגד לרעיון ש"רק אפריקאים יכולים לעזור לאפריקה". הוא מדמה התפתחות כלכלית לסולם: יש מדינות שמטפסות מעלה מעלה, ויש מדינות שעדיין נשארות בתחתית ומתקשות להתקדם. אך יש גם מדינות, אומר סאכס, שכלל לא נמצאות על הסולם, אלא תקועות ב"מלכודת עוני" מתמדת (צריך להדגיש שאין כל אמת ברעיון ש"כל הממשלות באפריקה מושחתות"; גם מדינות דמוקרטיות והגונות יותר מהמערב לעתים רבות אינן יכולות לשקם את עצמן). תפקידנו לדבריו, אינו להרים את המדינות לפסגה אלא רק להביאן לסולם, למצב בו יוכלו להתקדם באופן עצמאי. וכל אחד מאתנו יכול לתרום למאמץ הנשגב הזה, בלי לזוז אפילו מהכסא.

 

עכשיו, אני כבר יכול לשמוע את התגובה הנפוצה: "כן, אבל עניי עירך קודמים". המאנטרה הזאת עולה שוב ושוב בתגובות למאמרים כאלה, וצריך לשים לכך סוף. כשאנשים אומרים "למה לעזור לרעבים באתיופיה כשיש מספיק ישראלים במצוקה?", משתמע מדבריהם כאילו המצב הוא אבסולוטי: או שאיכפת לך משדרות, או שאיכפת לך מאפריקה. ואני שואל: למה? אנו מצווים ביהדות להרחיב את הסימפאטיה שלנו לכל בני האדם, ואף לתת לכולם צדקה; הרמב"ם למשל כותב: "אפילו העכו"ם ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל".

 

למה מצוקת שדרות צריכה לבטל את מצוקת טנזניה? נכון שצריך לוודא שיש מי שדואג לעניי עירך, וש"עניי עירך קודמים", אך לא נאמר בשום מקום "לעניי עירך תרום, לעניי עיר אחרת לא תתרום". הרי גם בעיר מגוריי, חיפה, יש די והותר עניים; האם זה אומר שאסור לי לעזור לתושבי שדרות עד שחיפה תתרוקן מעניים? חס וחלילה.

 

אין לזלזל חלילה במצוקת שדרות, (אגב, לא בטוח שכל המגיבים- "עניי עירך קודמים" אכן תורמים באופן כלשהו לעניי עירם, אבל ניחא), אך בשום פנים ואופן אי אפשר להתעלם ממצוקת בני אדם אחרים, בוודאי ובוודאי כשהמצוקה היא כה קיצונית כמו באפריקה. רק תארו לעצמכם: ילד מת ממלאריה כל שלושים שניות; שליש מהאוכלוסייה סובלת מתת-תזונה ממש; 40% מהאוכלוסייה חיה על פחות מדולר ליום. האם ראוי וטוב שנאטום את לבנו למצוקה זו?

 

יש לנו את ההזדמנות - הייתי אומר גם, הזכות - להיות חלק מתהליך של הצלת נפשות באפריקה. ארגון "כפרי המילניום" מראה שגם במקומות הכי אפלים אפשר להתרומם ולחולל ניסים ממש. במחיר של דולרים בודדים אפשר לתרום רשת נגד מלאריה, שיעילותה במניעת המחלה הוכחה מעבר לכל ספק; במספר אגורות אפשר לתרום תרופות נגד פרזיטים מזיקים; כל תרומה יכולה להציל חיים. הציניקנים יכולים לפקפק עד מחר, אך אין סוף לתקווה. ויש גם סיפוק: נדאהאיו סלסטין, חקלאי ברואנדה אומר: "כמו כל הורה, אני דואג לעתיד ילדיי, אך התכנית 'כפרי המילניום' נותנת לי תקווה שעתידם יהיה מלא בהזדמנויות...תודה על ששיניתם את חיינו".

 

אולי כך באמת נוכל להיות אור לגויים. לתרומות לחצו כאן.

 

הכותב הוא תלמיד מכינה המתגורר בחיפה.

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Debra Silver
מומלצים