הסוציאליזם לקה בתרדמת - דרושה חלופה

כמה תכניות אחורה ביצעה "ארץ נהדרת" מערכון שאז הצחיק נורא- "נגמלים מהשמאלניות". מערכון שעסק בנדידה הציבורית של השמאל למרכז וימינה. עתה, לנוכח רוחות המשבר הכלכלי, מחד, וריח בחירות שעולה מהתפתחות פרשת אולמרט מאידך, הבדיחה פתאום כבר לא כל-כך מצחיקה. האם נגיע לבחירות ללא מאזנת שמאלית אמיתית?

הליך מחיקת השמאל, הישראלי בכלל והחברתי בפרט, הוא הליך דרמטי רב שנים ונראה כבלתי הפיך. בפוליטיקה הישראלית אפשר להשוותו רק עם הליך מחיקתו מהמפה של האגף הליברלי המפואר, של הרצל וויצמן, האגף שהמציא את הציונות, שבנה את מוסדותיה, כמו בנק לאומי, וקרן הקיימת, ועד שנות השישים של המאה הקודמת, נמחק לגמרי מול עוצמתו המתפרצת של הסוציאליזם הציוני.

אלא שעל מה שעשה הסוציאליזם לליברליות, גמל הימין לסוציאליזם, ומה שנראה תחילה כמחאת מלחמת יום כיפור, בעזרת הקפיטליזם החדש התברר כמכת מוות לסוציאליזם הישראלי. אותו הסוציאליזם שהקים את המדינה, הצבא, החקלאות, מערכת הבריאות, התחבורה ציבורית ועוד, נמחק לגמרי בתוך שלושים שנים קצרות.

אז כיצד הגענו למצב הזה, בו מי שאינו חושב שטייקונים הפכו לכאלה בגלל שאלוהים נגע בהם, אין לו סיבה להגיע לקלפי?

נראה כי כמו באירוע מחיקת הליברלים, דווקא עוצמת השלטון מינפה את עוצמת הנפילה- מי שמכיר את ההליכים שעברו על מפלגת העבודה, מכיר את ריבי העַסְקוּנָה הצמאה על רסיסי עמדות הכוח שהלכו ונתפוגגו כמו רסיסי קרח במדבר- ריבים שגירשו מהמפלגה כל מצביע צעיר שהיה לה.

סוציאליזם הפך למילת גנאי, השמאל המדיני פנה לשורות הימין החברתי, ועוצמת הנפילה היא כה גדולה עד כי לימין הליברלי מותר היום להיכשל שוב ושוב ושוב. מותר לו לזלזל בבוחר, מותר לו "לעשות לביתו", והוא עדיין ישוב ויבחר, פשוט משום שלהוציא את ה'גימלים' על בעיותיהם (גימלאים וגידאמק), אין בקלפי פתק לאלטרנטיבה.

הסוציאליזם פשוט נמחק מהלקסיקון הפוליטי, והשרידים שעדיין נושאים אותו- לא למדו דבר ולא שכחו דבר. במקום לבנות מענה חדש לניאו-ליברליזם, נצמדים לחלום השיבה לעבר. אז האם הסוציאליזם הישראלי מת?

הבעיה הראשית של השמאל החברתי הישראלי היא היעדר מסר חיובי- רבים מקוננים על החורבן ומאירים על אפלת השיטה הקיימת, אך אינם מעמידים מסר חיובי של דרך חדשה. ההתרפקות על העבר גוררת התכחשות לכישלי הדרך הישנה, והצמדות לאמונה האוטופית הקדומה כי כל שנדרש הוא שינוי האדם, אמונה שכרוכה בקיצוץ כנפיה של הרוח הדמוקרטית והיעדר כבוד אמיתי לבוחר ולהגיון החלטותיו.

אין סוציאליזם חדש שיגיד כי צריך לשנות את המציאות ולא את האדם. בהעדר אותו כבוד להחלטת הבוחר, והבנה עמוקה להגיון מאחריה, אין אפשרות לבנות את הסוציאליזם מחדש. אך דוחות העוני, מדדי אי השוויון ותרבות בתי התמחוי המתפתחת, כל אלו חוזרים ומודיעים לנו כי הסוציאליזם לא מת, הוא רק בתרדמת ארוכה, פשוט משום שאין שום נסיך שישק על מיצחו.

הליך בנייה של הסוציאליזם החדש דורש קודם-כל חזון רעיוני חדש ומקיף הנשען כל התסכלות מעמיקה ולמידת כשלי העבר, והבנה איפה טעינו. אחר-כך נדרש ניתוח מפוקח ועדכני לא רק לכשלי השיטה הנוכחית, אלא גם לנקודות החוזק שלה, ובייחוד להגיון שבסלידה מפטרוניות מוסדית על חיי האדם. לבסוף נדרש מענה מבני למנגנון הרע של העמקת הפערים, כי ליבו של כישלון התורה הניאו-ליברלית, מצוי באותו ריבוד חדש אותו יצרה בשלושים השנים האחרונות.

כישלון זה הוסתר אמנם עד עתה תחת שמיכת הצמיחה, אך עם מחירי האנרגיה החדשים, ועלויות צרכי החיים הבסיסיים המאמירים, שמיכה זו אט אט נושרת, והשמאל חייב לבנות למצב זה מענה.

הכותב הוא מרצה במכללה החברתית כלכלית ומחבר הספר "התיאומוניתריזם- דת הכסף".