השבוע בכיתי שוב, וגם הפעם בגלל כלב
ליד גן מאיר פגשנו אותו: יצור קטנטן ומבוהל, עם פרווה מדובללת ושיניים עקומות להחריד, ועיניים גדולות שמלאות עצבות וכמיהה לחיבוק. התאהבתי בו ברגע הראשון, והודעתי לאלון: הוא בא איתנו הביתה. קראנו לו יפית, והוא לימד אותנו הרבה על עצמנו
הכל התחיל בחיוך, בעצם. יום שגרתי בתל-אביב, אלון ואני משוטטים חסרי מעש, ביד אחד קפה קר עם פקאן, התמכרות ישנה שכבר מזמן נטשתי והחלטתי לנסות שוב אחרי כמעט שנה של הימנעות. ליד גן מאיר פגשנו אותו: יצור קטנטן ומבוהל, עם פרווה מדובללת ושיניים עקומות להחריד, ועיניים גדולות שמלאות עצבות וכמיהה לחיבוק. התאהבתי בו ברגע הראשון, והודעתי לאלון: הוא בא איתנו הביתה. למרבה המזל, גם הוא נפל בקסמו של המתוק הזה, והסכים לעשות איתי צעד קצת מפחיד – לקחת יחד כלב.
אחרי הבירורים המקיפים, התשלום לעמותה הנפלאה שמצילה חיים, לא פחות, חיבקתי אותו חזק ולחשתי לו באוזן, בלי שאף אחד ישמע – מעכשיו אתה שלי, ואני שלך. הוא הסתכל לי בעיניים, וכאילו ביקש ממני שלא אעזוב אותו. אחר כך, כל הדרך לאוטו, הוא לא הפסיק לכשכש בזנב כאילו אנחנו חברים ותיקים. כאילו היינו יחד כבר כמה שנים טובות. זו היתה אהבה ממבט ראשון, ושני, ושלישי.
התלבטנו ארוכות איך לקרוא לו, ובסוף החלטנו על "יפית", על שם חברה טובה שהוא נורא מזכיר. בבית נפל האסימון הראשון: יפית שלנו לא ממש שומע. התקשרנו בהיסטריה למשפחה האומנת, שסיפרה לנו ש"כן, חשדנו שמשהו לא בסדר עם השמיעה שלו, אבל לא ידענו למה לייחס את זה". קצת כעסתי עליהם, בכל זאת כלב חירש זה לא עניין של מה בכך, ובאיזשהו מקום הרגשתי כמו האמא שמבינה פתאום שהבן שלה לא כזה מושלם, כשהגננת מספרת לה שהוא קצת איטי לעומת כל האחרים. אבל אחרי כמה טלפונים לחברים, עידוד ממאלף אחד נחמד שהסכים לעזור, החלטנו שעל אהבה כזו, ואפילו שהתחילה רק לפני שעתיים וקצת ברמייה, אנחנו לא מוכנים לוותר.
הלילה עבר עלינו בכיף גדול. יפית היה בהיסטריה טוטאלית כשהסתגרנו בחדר השינה, אבל נרגע כשפתחתי את הדלת וסימנתי לו שאנחנו שם. בלילה, כשהתעוררתי לבדוק מה שלומו (בכל חצי שעה עגולה, אבל אל תספרו לאף אחד). תהיתי איך נראים החיים של כלב חירש: האם הוא נהנה לישון בבטחה, בלי לשמוע כלום, או אולי הוא בעצם מלא בפחד ולא מצליח להירדם? הנחירות שלו היו עדות חד משמעית – הוא ישן טוב. אפילו טוב מאוד.
האחד סתור שיער וטרוט עיניים, השני מדובלל וחירש
בבוקר אלון לא הצליח לישון, ולמרות החוסר המשווע בשעות מנוחה קם מוקדם כדי לעשות איתו סיבוב בחוץ. אחר כך גם אני התפניתי מהמיטה, באופן לא שגרתי, ועשיתי את דרכי אך בקושי אל הסלון, שם פגשתי את שניהם שותים קפה ומחייכים זה לזה. נישקתי את אלון ואחר כך את יפית, וביני לבין עצמי הודיתי לאלוהימה על שני הגברים שנכנסו לחיים שלי, על שתי האהבות שהתחילו במבט אחד. האחד סתור שיער וטרוט עיניים, השני מדובלל וחירש. לרגע, רגע לרגע, הייתי מוכן להודות ביני לבין עצמי שלמרות כל הג'יפה שעברה עלי בתקופה האחרונה, אני בעצם מאושר.
קיבלנו כלב בשק
בצהריים, כשאלון נסע לקיבוץ, התחילו הבעיות. שיחת טלפון מהעמותה הביאה מידע קצת מטריד: יפית סובל מחרדת נטישה, אמיתית וקשה. בעלת העמותה שאלה אותי אם אני יכול להישאר בבית בימים הקרובים, ואני מיהרתי לפשפש ביומן ובשום צורה לא הצלחתי לראות איך אני מוותר על עבודה ולימודים בשבוע העמוס שתוכנן לי. "אולי יהיה בסדר", אמרה בקול שניסה להרגיע אותי, אבל בתכל'ס – רק הלחיץ יותר. היא הציעה שאפעיל מכשיר הקלטה, אסגור את כל החלונות בבית, וארד לסיבוב של חצי שעה בחצר. "אחר כך תשמע מה הוא עושה", היא ביקשה, "ותתקשר לספר לי".
אלו היו צרחות קורעות לב שהופכות לך את הבטן
עוד לא הספקתי להגיע לחצר, וכבר שמעתי את יפית נובח. בעצם, נובח זו לא המילה הנכונה. גם לא מייבב, וגם לא בוכה. אלו היו צרחות קורעות לב, כאלה שתופסות לך את הבטן מבפנים והופכות אותה. נאמן לבקשתה של הגברת, לא עליתי הביתה ברגע שהן התחילו. היא הבטיחה שהוא יפסיק אחרי כמה דקות. הזמן לא זז, המחוגים של השעון כאילו נתקעו במקום, והוא בוכה, ובוכה, ובוכה, ואני מסתובב כמו סהרורי בחצר. אם לא הייתי מפסיק לעשן, סביר להניח שכבר מזמן הייתי גומר חצי קופסה מרוב עצבים.
אחרי רבע שעה עליתי הביתה בריצה, רק כדי למצוא את יפית קופץ בהיסטריה, משתין לכל כיוון ורועד מפחד. רק אז הבנתי: אימצתי כלב בשק. ברגע הראשון רציתי להתקשר לאיש הזה, ולצרוח עליו. אחר כך רציתי להתקשר לעמותה, ולצרוח עליה. אחר כך פשוט ישבתי על הרצפה, החזקתי את יפית חזק חזק, ורעדתי יחד איתו. אולי זה נשמעת לכם תגובה קצת קיצונית, אבל באותם הרגעים הרגשתי כאילו עשיתי את הדבר הכי נורא בעולם.
לא הצלחנו למצוא שום פתרון, ולא עזרו שיחות הטלפון לשני מאלפים שונים, שאמרו לי שלטובתי הנפשית, ובעיקר לטובת הכלב, אני חייב למצוא לו משפחה שנמצאת כל היום בבית. עם סגנון החיים שלך, הם הסבירו לי, אין סיכוי שיהיו לו חיים טובים.
ניסיתי, בחיי שניסיתי. להזיז פגישות, לשנות תאריכים, לכווץ את הלו"ז שלי לכדי כמה שעות קצרות. אבל בשום דרך שניסיתי לא הצלחתי להפוך את היומן, בטח לא כדבר קבוע. ליפית ולי צפויות שעות רבות של ריחוק זה מזה – ושום דבר שאעשה לא ימנע את זה. אם אחרי רבע שעה הוא היה כל כך היסטרי ועצוב, לא רציתי לדעת מה יקרה כשאצא ליום עבודה או לימודים, אפילו עם הדוגי-ווקר אותו תכננו לקחת.
בצער וביגון אמיתי אספנו את יפית והחזרנו אותו למשפחה האומנת. ביקשתי מאלון להחזיר אותו בלעדיי, כי לא היה לי לב לעשות את זה בעצמי, וגם כי לא ידעתי מה אעשה כשאראה את האיש שדחף לנו את הכלב ועיוות את האמת רק כדי ש"ננסה". "אתם זוג מקסים, הייתי בטוח שתסתדרו איתו", הוא אמר אחר כך לאלון, ואני רק כעסתי יותר כשהבנתי שהוא ידע על זה כל הזמן. גם הלב שלי, וגם הלב של יפית, נשבר לרסיסים באותו היום. ושנינו יצורים שבריריים וחסרי ביטחון, אולי בגלל זה התחברנו מלכתחילה.
הלב שלי נקרע בכל פעם שאני חושב עליו
עברו כבר כמה ימים מאז היום העצוב ההוא. אני עדיין לא מצליח לישון כל כך טוב, והלב שלי נקרע בכל פעם שאני חושב עליו. אין לי מושג למה. אולי זה בגלל שאני חולם על כלב מאז עברתי לגור לבד אחרי הצבא. אולי זה בגלל שתמיד הייתי מוקף בבעלי-חיים. אולי בגלל שהאימוץ היה עוד צעד בחיזוק מערכת היחסים שלי ושל אלון. אולי בגלל שכולם אמרו לנו שאנחנו נהיה הורים נהדרים לכלב המקסים (והמכוער, אם להודות) הזה. אולי כי איכשהו זה נראה לי נורא לוותר על משהו ולא להילחם עליו בכל הכוח. אולי כי היו לו עיניים טובות-טובות, כמו של אפרו ז"ל או דמבו, הכלב שליווה אותי רוב ימי חיי.
אבל לא היו לי כוחות נפשיים, ולא היה לי הלב לעשות את זה לכלבלב המתוק הזה. בסך הכל רציתי לתת לו בית חם, ובדרך יצא ששברתי לו, וגם לאלון ולעצמי, את הלב.
השבוע למדתי כמה שיעורים, בדרך הקשה באמת. למדתי שיש דברים שפשוט לא נועדו להיות. שיש אהבות גדולות שמתחילות במבט ראשון, אבל אין ברירה אלא לוותר עליהן בגלל הנסיבות. שאולי אני לא בנאדם כל כך טוב כמו שאני רוצה להיות, שאני לפעמים מוותר בשביל שיהיה לי ולאחרים קצת יותר קל. שיש אנשים שיעשו הכל כדי למכור לך משהו, חלום, שישנו את המציאות, ישקרו ויסתירו פרטים רק בשביל שאתה תיפול בפח. וגם למדתי שהאמת, בסופו של דבר, יוצאת אל האור, וכשזה קורה, זה בדרך כלל נגמר בדמעות.
כבר די הרבה זמן שלא בכיתי. הציניות, ההתייחסות המבודחת לחיים, החומות הבצורות שהקמתי מעלי, קרסו ברגע שבו פתחתי את הלב למישהו מהחוץ. וכמו הפחד המשתק ההוא של התחלת מערכת יחסים, הוא יכול להיות הרסני וכואב.
מזל שיש את אלון לצידי שיחזיק לי את היד, ילטף לי את הראש ויבטיח לי שבשבוע הבא, ביום שישי, נלך ונאמץ לנו קטנצ'יק קטן שיהיה חלק מהחיים שלנו. החיים המשותפים שלנו יחד, שעד לפני כמה חודשים היו נורא מפחידים ומאיימים בעצמם והיום הם בטוחים, נפלאים וממלאים יותר מכפי שיכולתי לקוות ולדמיין אי פעם. וזה, לפחות עבור רומנטיקן בלתי-נלאה כמוני, יכול להיחשב סוג של האפי-אנד בסרט התורכי וסוחט הדמעות הזה, שהתחיל בחיוך של כלב אחד, מדובלל עם עיניים עצובות, ששבר לשנינו את הלב, אבל בסופו של דבר הדביק אותנו יותר חזק יחד.
לפנייה לכתב/ת 
