אינדי שמינדי

ברגע קצר של הפוגה בסרט "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" מספק הריסון פורד את מה שנדמה כתיאור הכי קולע לסרט כולו: "Same old, same old". ואכן, הפרק הרביעי בסדרה שגרפה למעלה ממיליארד דולר ברחבי העולם חוזר אל אותה טריטוריה מוכרת (מדי) של מרדפים מלהיבים, תרבויות נכחדות, חפצי פולחן מיסטיים, גומחות סודיות ונקיקים, ואינספור זוחלים ומקקי ענק שהם פק"ל בהרפתקאותיו של האיש עם השוט והכובע.

מה כל זה אומר, בעצם? שהסרט החדש מבית היוצר של ספילברג את לוקאס מהנה בה במידה שהוא מאכזב. ואולי אי אפשר היה אחרת. שכן הצפייה בסרט היא כמו מפגש מחזור, כאשר הנוסטלגיה אל החבר'ה הטובים מהכיתה מלווה גם בתשומת לב לשיער שהאפיר ולקמטים בפנים, התבדחויות צפויות על הגיל והכרס, והתחושה שהם מלהיבים פחות מבעבר. ובכל זאת, עדיין כיף לפגוש אותם שוב.

הפרק החדש בעלילות המגלה האגדי של ארון הברית ושות' מתרחש כעשרים שנה אחרי שתמה ההרפתקה הקודמת, ואת מקומם של הנאצים כנבלים התורנים תופסים עתה הרוסים. אלה הן שנות החמישים, ימי השיא של המלחמה הקרה ורדיפות המקרתיזם, ותחושת הפרנויה שוררת בכל מקום.

עשרים הדקות הראשונות של הסרט הן המוצלחות ביותר בו, כש"אינדי" מובל על ידי סוכנים רוסים אל מחסן ממשלתי סודי בלב מדבר נבדה, שבו שמורה גווייתו המסווגת של חייזר. אך עוד בטרם הספקת לומר "רוזוול", הארכאולוג מצליח לחמוק מידי שוביו – ובראשם מרשעת-העל קייט בלנשט בחיקוי מופרך של דמות הקומיסרית האימתנית שגילמה גרבו ב"נינוצ'קה" – ומוצא לו מחסה דווקא באתר של ניסוי אטומי.

קייט בלנשט המרשעת

שם מתרחשת הסצינה המבריקה של הסרט, כאשר ג'ונס מגיע לעיירת-דמה שבה אורח החיים האמריקאי של שנות החמישים מעוצב, ובכן, מפלסטיק. עוד יכתבו מאמרים אקדמיים שיכללו את הסצינה הזו, ובמיוחד את הרגע שבו מגלה "אינדי" שהמשפחה האמריקאית המושלמת שאל ביתה פרץ במנוסתו היא בעצם זיוף סינתטי אשר נועד לבחון את האפקט של פיצוץ אטומי. או אז גם מגיעה הספירה לאחור, וגיבורנו נדרש במהירות – לא נספר כיצד – למצוא לו מחסה.

אקטואלי רלוונטי?

ההמשך מוצא את אינדיאנה ג'ונס כשהוא יוצא מול הרוסים בעקבות גולגולת בדולח שמקורה בג'ונגלים של פרו, ושמי שיניח את ידיו עליה יזכה בכוחות על, ממש כפי שהיו פני הדברים עם ארון הברית מהסרט הראשון. המרדף אחר הגולגולת המשונה מלווה בלחשי ג'יבריש ובשמות בעלי ניחוח אקזוטי, ובעיקר במלחמה מול פראי אדם שתיאורם לקוח – כמו בסרטי ג'ונס האחרים – מספרי לימוד קולוניאליים שהבליטו את עליונות האדם הלבן על פני אלו שמוצאם באפריקה, אסיה או דרום אמריקה.

שלושת הפרקים הראשונים בסדרה הופקו בתקופת רייגן ובוש האב והיו תוצר מובהק שלהם. הם הטיפו לסדר עולמי שמנהיגה אמריקה הלבנה באמצעות נציגהּ עטור השוט והכובע. הגיבור שרקחו ספילברג את לוקאס שילב עליונות מוסרית ושליחות קדושה, וגאל את העולם מפני השתלטות הרוע האולטימטיבי. שובה, על כן, של הדמות הזו דווקא עכשיו, והחזרה בסרט לתקופה שבה זהותם של אויבי העולם החופשי היתה ברורה ממש, אינם מקריים. כן, אין ברירה אלא להסיר את האבק מעל נבלים ישנים-נושנים: הרוסים. אז, לפחות בעיני עצמה, אמריקה היתה צודקת.

להבוף, סטייל מרלון ברנדו, בדמות הילד הרע

וכמובן, הרגע ההיסטורי העכשווי שמצריך את שיקום הסמכות האבהית נוכח דימויו הלא-משהו של זה שיושב בבית הלבן. על כן מתגלגל לסרט, רכוב על אופנוע, לבוש ומסורק סטייל מרלון ברנדו ב”הפרא” משנת 1953, צעיר פרחח העונה לשם מט וויליאמס (שיה להבוף), ההופך לשותפו של "אינדי" במסע.

אין צורך באזהרת ספוילר כדי לציין את המובן מאליו שמתברר בהמשך: זהו בנו של ג'ונס, שמעולם לא פגש באביו, וכדי להשלים את האיחוד המשפחתי הזה שיאפשר להרפתקן לכונן את עצמו כאב, נסחבת הנה גם אהובתו (קארן אלן) מימי "שודדי התיבה האבודה" שהיא, כצפוי, אמו של הנ"ל.

חלקיו המוצלחים פחות של "ממלכת גולגולת הבדולח" מערבים בסיפור חוצנים כישויות על המסוגלות להעניק ידע חובק כל. אלא שלמפגש של "אינדי" ושות' (החבורה כוללת גם פרופסור שדעתו השתבשה בגילומו של ג'ון הרט) עם בני עדתו של אי.טי. אין את הקסם הקולנועי של "מפגשים מהסוג השלישי" ואף לא את האימה הקיומית של "מלחמת העולמות". ושיאו של המפגש הזה – הס בל נחשוף – נדמה כאחד יותר מדי.

דומה שהציפייה לפרק חדש בעלילות אינדיאנה ג'ונס לא יכולה אלא להסתיים באכזבה קלה. אחרי שלל החיקויים שקמו לו (ובמיוחד “בעקבות האוצר הרומנטי" משנת 1984 ו“אוצר לאומי" משנת 2004) קצת קשה לחזור אל המקור. אבל, וזה הלוא העיקר, מי שמתלהב (כמוני) מחולות שוקעים, נפילה ממפל שוצף-קוצף, ולא מפל אחד כי אם שלושה, אלפי נמלים טורפות אדם, קרבות סיף שמתנהלים מעל ג'יפים דוהרים בג'ונגל, ויש עוד הרבה מזה – לא ירשה לעצמו לוותר.