וְתוּרוּ את הארץ: פורצים את הגבולות

מאז ראשית המאה ה-20 מחפשים הישראלים את זהותם, כשהם מבקשים למצוא בארץ ישראל ובאדמתה את שורשיהם ההיסטוריים והתנ"כיים. בשבוע שעבר התחלנו לסקור את התהפוכות שחלו ברעיונות שמאחורי הטיולים בארץ מראשית המאה ה-20 ועד שנות ה-50. 

בכל העולם היו שנות השישים שנים של נדודים ומסעות לחיפוש האני. גם הצעירים הישראלים, ברובם בני הדור שנולד עם המדינה, 'הדור שלא ידע את יוסף', יצאו למסעות הגדרת הזהות העצמית שלהם. אבל בארץ. האופציה לנדוד בחו"ל עדיין לא היתה אפשרית והמקום היחיד אליו ניתן היה לברוח היה המדבר.

במישור הערכי, הדגש היה עדיין על כיבוש הארץ ברגליים ועל יצירת חיבור תודעתי בין הטקסטים המקראיים לבין הכאן והעכשיו שלנו. בשנים אלו המשיכו לטייל באתרי מלחמת השחרור, אבל כבר היתה התייחסות לנוכחות הנעדרת של הערבים בכפרים שנהרסו או ננטשו. במקביל החל לצוץ דור של טיילים שלא טייל למען המדינה, אלא למען עצמו, בעקבות שקיעות נדירות במדבר יהודה, זריחות על המצדה והליכה בנופי בראשית במדבר.

אדם בתוך עצמו. מטיילים בתמנע (צילום: משה מילנר, לע"מ)

1967 - שנת המפנה הגדול

מלחמת ששת הימים שינתה את מפת הטיולים שלנו - ארץ ישראל השלמה נפתחה בפני המטיילים והציעה להם את ירושלים העתיקה ואת המרחבים הגדולים של יהודה, שומרון, רמת הגולן, רצועת עזה ומדבר סיני.

בשנים הללו, בימי האופוריה של מלחמת ששת הימים, הפכה מדינת ישראל ללהיט. אוטובוסים גדושי ישראלים ותיירים מחו"ל הציפו מקומות תנ"כיים ישנים-חדשים כגון מערת המכפלה בחברון, קבר רחל בבית לחם, יריחו, סבסטיה ומעל לכל - ירושלים העתיקה והכותל.  

להט הניצחון ותחילתה של אווירה משיחית הפכו את המקומות לעיל למקומות קדושים ולאתרי עלייה לרגל לאומיים. התחושה שנוצרה היתה שאנחנו שבים לטייל במקומות שנעדרו מאז מלחמת השחרור, אולם למעשה גם לפני 1948 לא הרבו לבקר בשטחי יהודה ושומרון שהיו מאוכלסים בערבים, כך שהשיבה היתה בעיקר דתית-רוחנית.

היו ימים. חנות מזכרות בחברון (צילום: משה מילנר, לע"מ)

קמפיין "השיבה הביתה" הצליח וכל העם, דתיים כחילונים, ימנים ושמאלנים, נהר אל עבר אתרי הטיול שנוספו למדינה. דתיים ביקרו במקומות הקדושים, צעירים הרפתקנים מצאו מסלולי אתגר חדשים וירדו לנחלי צפון מדבר יהודה ויריחו, משפחות נסעו בשבת לאתרי הגבורה החדשים תל פאחר או גבעת התחמושת, טיולים מאורגנים של אגד יצאו לשטחים לטיול חד יומי וחבורות עליזות ירדו בעקבות בני ישראל לסיני בעדם שרים בעוז "שארם אל שיך חזרנו אליך שנית". והיו גם כאלו שהעדיפו להתוודע להוויה הערבית ובחרו לנסוע לרמאללה או לשכם למצוא מציאות אוריינטליות זולות בשווקים ולנגב חומוס.

בתי ספר שדה חדשים צצו ברחבי יהודה שומרון והגולן, משלחות ארכיאולוגיות נשלחו לחקור את האיזורים החדשים במטרה לגלות שרידים של עבר יהודי מפואר (כדוגמת גמלא וקצרין ברמת הגולן) ולייהד את הנוף. המקומות המסורתיים שסימלו עבור רבים את התיישבות החלוצית בארץ ישראל הישנה, כמו עמק יזרעאל והנגב, איבדו מהפופולריות שלהם.  

הארכיאולוג שמריה גוטמן ומטיילים בגמלא (צילום: משה מילנר, לע"מ)

התהליך שעבר על מצדה היה מעניין - מצד אחד, היא איבדה את חשיבותה כאתר קדוש בפנתיאון אתרי הגבורה של הציונות החילונית, מצד שני היא הפכה מאתר עלייה לרגל לאחד מאתרי התיירות המובילים של ישראל (לא מעט בזכות הרכבל, שנפתח בשנת 1971).

הר הבית בידינו!

בשנים אלו נטבע המונח "ארץ ישראל השלמה", מונח גיאו-פוליטי הקובע את גבולות מדינת ישראל, בין השאר, גם לפי גבולות השטח שהיה מיושב על ידי עם ישראל בימי השופטים ובימי ממלכת ישראל המאוחדת. רעיון ארץ ישראל השלמה, בגבולות שיצרו קווי הפסקת האש החדשים, הפך לנחלתם של אנשי ציבור ואנשי רוח רבים, ביניהם אנשי הקיבוץ המאוחד, מה שנתן בשעתו לגיטמציה עממית לטייל באיזורים אילו.

מי שהרוויחה יותר מכל מהשינוי שחל בעקבות מלחמת ששת הימים היתה ירושלים. זאת גם למרות העובדה שירושלים היתה מאז ומעולם מוקד משיכה למבקרים מרחבי הארץ והעולם, במיוחד עולי רגל שהופיעו בעיר במסגרת הצורך לממש רעיונות דתיים, על ידי הגעה אל המקום שבו התרחשו כל האירועים המסופרים בתנ"ך.

אך הקריאה "הר הבית בידינו" הביאה לתנופת תיירות ערה כמו גם לפעולות פיתוח ושיקום שסייעו לחשיפת עברה המפואר של העיר ולהקמת מתחמי תיירות חדשים באתרים עתיקי יומין כגון הרובע היהודי, ארמון הנציב או עיר דוד. ירושלים המאוחדת הפכה ליעד טיולים מבוקש והכותל הפך לאטרקציה העיקרית ולאתר אירועים (במיוחד בר מצוות) פופולארי. ישראלים ומבקרים מכל העולם הגיעו לפסוע בסמטאות העיר העתיקה ולראות היכן ניטעו זרעי העיר הקדושה בעולם, וכיצד הסיפור התנ"כי קורם עור וגידים והופך למציאות.  

מתנדבים מסייעים בחפירות הר הבית, 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

מנכסים את התנ"ך ומתרחקים ממנו

ההתפכחות בעקבות מלחמת יום כיפור שהיתה גם התפכחות משיכרון הכוח הלאומי ומהנאיביות המהפכנית של העבר, כמו גם החזרת סיני, בנוסף לחוסר הקונצנזוס לגבי השטחים הכבושים והאינתיפאדות השונות, הרחיקו את המטיילים מהרצועה והגדה והותירו בהם בעיקר את הטיילים אנשי גוש אמונים, שהמשיכו לטייל שם כאמירה פוליטית.

התחושה שהציונים לקחו את התנ"ך וחילנו אותו התחלפה בהכרזה שכעת ישמש התנ"ך חוזה מקרקעין בין אלוהים לעמו הנבחר המיוצג על ידי גוש אמונים. הימין ניכס לעצמו את המקרא ואתריו למען הצדקת האחיזה בשטחים והדגיש בטיול בעקבות התנ"ך (בפרט ספר יהושע) את היסוד הלאומי והדתי שבו (בדומה לאופן ולטכניקה שבהם נהגו 40 שנה קודם בהתיישבות), תוך כדי מיתוסיזציה של מקומות כגון בית אל, קרית ארבע, מכמש ותקוע, ולמעשה לקח את פורמט "הטיול המגויס" והחיל אותו על טיולים בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה.

במקביל, החלה בשנים אלו ההתרחקות מהתנ"ך. בניגוד לצברים הראשונים שטיילו בעקבות התנ"ך וראו בו טקסט חילוני לאומי, החילונים של שנות השמונים זיהו אותו עם עם פוליטיקה שנואה, כפייה דתית ואנכרוניזם ומיעטו לטייל בעקבותיו.

גם הצעירים, הדור השני לצבריות, כבר לא היו זקוקים לקשר הספרותי-היסטורי באהבת המולדת. אידיאל "העברי החדש", הנכון להיאחז בקרקע המולדת במחרשתו ובחרבו, שהלהיב את דור המייסדים, היה למציאות מובנת מאליה עבור בני דור זה. בד בבד, עם התחזקות התפיסות האנטי-הרואית והביקורתית, שחתרו תחת הגישה הציונית המגויסת, נותצו גם המיתוסים של אתרים שסימלו בעבר ערכים - ערכי מצדה נתפסו אצל רבים כשנויים במחלוקת, אחרים ערערו על מיתוס תל חי ועל אמינותו והתחזקה מגמה של חילון אתוסים ואתרים ציוניים.

שנות ה-90: גלובליזציה במקום ציונות

שנות התשעים הביאו עימם גישות פוסט מודרניות שהובילו לשוך האידאולוגיות ולהערצת הטכנולוגיות. העלייה ברמת החיים גרמה לסגידה אחר החומרנות והנוחות, הקולקטיביות הוחלפה לטובת ההפרטה, ספרי ידיעת הארץ הומרו במדריכים למסעדות וצימרים, והגלובליזציה רוקנה את הציונות הלאומית מתוכנה. בתוך האווירה הזו נוצר דור התרמילאים.

דור התרמילאים, ברובו, אינו מתעניין בתנ"ך ובהיסטוריה הישראלית ומעדיף לנסוע אחרי הצבא לטיול שורשים בדרום אמריקה והמזרח הרחוק. את אהבת הארץ ואת ההקשרים התרבותיים-היסטוריים החליפה אהבה לנוף נייטרלי נטול רבדי זיכרונות ואת מקום האידיאולוגיה הלאומית תפסה אידיאולוגיה אקולוגית או רוחנית. 

עזבו אותנו מאידיאולוגיה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

החוקרת נסיה שפרן, שערכה מחקר מקיף על תרבות התרמילאים, בדקה במאמרה "ממסעות הפלמ"ח עד המוצ'ילרוס" (כתב העת פנים, 2006) את ההנחה כי התרמילאים של הדור האחרון עדיין נושאים עמם את אתוס המסע הארצישראלי . לטענתה, על אף שהטרק התרמילאי מתנהל הרחק מגבולות ישראל, הדינמיקה שנוצרת בו דומה מאוד לדינמיקה של המסעות הרגליים שרווחו בארץ הן מבחינת תחושת הביחד הישראלית, הן מבחינת האתגר הגופני והן מבחינת החוסן הנפשי.

מצד שני התרמיל, שהיה טעון פעם בזיכרונות היסטוריים ולאומיים דחוסים, מתמלא בתכנים חדשים. נותר לדידה לראות אם התכנים הללו ישנו את אופי התרמילאות במידה כזאת, שאי אפשר יהיה עוד לראות בטרק המשך למסע הארצישראלי.

לסיכום אומרת שפרן כי ארץ ישראל ללא הזיכרונות ההיסטוריים, ללא התנ"ך, לעולם לא תהיה יעד מושך למסעות. לכל היותר תוכל ישראל לשמש שטח אימונים והכנה למסעות הגדולים באמת.  

ה'שביליסטים', לפעמים זו רק הכנה לדבר האמיתי (צילום: קובי וולף)

כיום, אחוז ניכר מהצעירים לאחר צבא, שעדיין מטיילים בארץ מתוך זיקה לתנ"ך ולאתרים היסטוריים, הם מה שמכונה 'טיילי הכיפה' - חבר'ה צעירים בוגרי ישיבות הסדר או חרדים המשלבים להט דתי כמעט משיחי ונועזות פיזית בטיוליהם; חלקם אף מרבה לטייל ביהודה ושומרון, במקומות שלא מטיילים בהם, עם שמות כגון מעלות חלחול ומעוז אסתר. המסרים העולים מהטיולים הינם שילוב של דבקות בארץ וחיזוק נקודות התיישבות תחת הסיסמא "אוהבים אותך ארץ ישראל".

בשנים האחרונות הפך גם שביל ישראל לטרנד וניתן לפגוש בו קבוצות צעירים החוצות אותו המכונות 'שביליסטים', אולם לחלקם זוהי רק תחנת ביניים עד לטיול הגדול בחו"ל. וישנם המטיילים הממשיכים לכבוש את הארץ, אבל לא ברגל אלא ברכב 4X4, בשם הדת המוטורית.