"לפני שהשטן ידע" הוא טרגדיה יוונית שמתרחשת בקרב משפחה ניו יורקית בורגנית. ככזה, ישנם בו כל המרכיבים שכבר סופוקלס, אוריפידס, איסכילוס ושות' טמנו במחזותיהם הקלאסיים, ובראשם צירוף הנסיבות שמסבכות בין נשמות קרובות ומובילות אותן במסלול בלתי נמנע לאסון. אבל הסרט – שמבוים להפליא בידי סידני לומט הוותיק, בן ה-84 – הופך את הסיפור המשפחתי להערה על העדרהּ של גאולה באמריקה של היום.
מריסה טומיי בסרטו של סידני לומט
מעשה השוד ההולך ומסתבך שעומד במרכז הסרט, הוא לא רק סיפור פילם נואר'י על עסקה שנכשלה. הוא גם סיפור מיתי שעניינו נקמה המובילה לאלימות שמעגליה הולכים ומתרחבים, הולכים ומתעצמים; ובעיקר, זהו סיפורה של אמריקה הנגועה בחטא ההיבריס (יומרה וגבהות לב, אבל גם, במשמעותו המילולית של המושג, התנהגות אלימה ומופקרת), שאינו מוביל בסופו הטרגי אל קתרזיס, כלומר מירוק מצפוני או לקח מוסרי. אגב כך, ההשוואה לרוח הפסימית ולעמימות המוסרית שאפיינו אשתקד גם את עלילותיהם של "ארץ קשוחה" ו"זה ייגמר בדם" – נותרת כמעט בלתי נמנעת.
כנגד שני אחים דיבר הסרט הזה – והאסוציאציה המידית, התנ"כית, של קין והבל אינה יכולה שלא לצוץ. האחד (פיליפ סימור הופמן המצוין) הוא מנהל חשבונות המועל בכספי החברה שבה הוא עובד כדי לממן את צריכת הסמים שלו. האחר (איתן הוק) הוא אחיו הצעיר והלוזר, גרוש שמתקשה לעמוד בתשלומי המזונות.
כדי לפתור את מצוקותיהם, מנצל האח הבכור והמניפולטיבי את אופיו החלש של הינוקא, ומשתף אותו בתכנית לשדוד את חנות התכשיטים של הוריהם. אם העניינים יתנהלו כשורה, ומדוע לא בעצם, יחלקו ביניהם האחים סכום כסף לא מבוטל, ואפילו ההורים ייהנו מפיצויי הביטוח.
אך לגורל, אפה ונשמתה של הטרגדיה היוונית הקלאסית, עניינים משלו. וכך, לא רק שהתכנית משתבשת כמעט מראשיתה, אלא שהמבנה הנרטיבי המורכב והאירוני של הסרט – המדלג קדימה ואחורה בזמן, ומציג לעיתים אותה התרחשות מנקודות מבט שונות – מבליט את העובדה הטרגית, שהגורל עתיד לשטות בדמויות ולהביא עליהן אסון ומוות. וגם בסיפור הזה, על אנשים בשר ודם, שליקוי מוסרי, טעות בשיפוט וחולשה של רגע מסבכים אותם עם כוחות גדולים מהם, יש משום נגיעה לאותו "ברוך" שבו נתונה אמריקה של היום.
אחים לצרה: פיליפ סימור הופמן ואיתן הוק
יחסים טעונים בין דמויות אב ובנים הם שהניעו, על פי רוב, את עלילות סרטיו של לומט, למין המוקדמים שבהם כ”12 המושבעים”, עבודתו הקולנועית הראשונה מ-1957, ו"מסע ארוך אל תוך הלילה" מ-1962, לפי מחזהו של יוג'ין או'ניל; דרך הקלאסיקות המשטרתיות שלו "סרפיקו" מ-1973, ועד לעיבודים שייצר למחזותיהם של פיטר שייפר ואיירה לוין, "אקווס" (1977) ו"מלכודת מוות" (1982), בהתאמה.
היריבות האדיפאלית בין אבות ובניהם ניכרת גם כאן. לא רק דמות האב האימתנית (בגילומו של אלברט פיני), שהנקמה בה על ידי בנו הלא אהוב היא שמניעה את גלגלי הסרט. למעשה, כולם בסרט הזה הם אבות לא ממש מתפקדים – השודד העלוב שנשכר על ידי הוק לבצע את המשימה בפועל הוא אב לתינוק; הופמן עצמו, כאח בכור, משמש דמות אב בעייתית לאחיו הצעיר חסר האחריות (בתסריט המקורי הם היו זוג חברים, וההצעה להפוך אותם לאחים היתה של לומט); האח הצעיר מבקש "לרשת" את מקום אביו הסימבולי, ושוכב על כן עם אשתו הבוגדנית של הופמן בסרט (מריסה טומיי); ואפילו סוחר ההרואין ההומוסקסואל, שביקוריו הקבועים של הופמן בדירתו, הופכים אותו באחת לילד התר אחר החמימות של תחליף-בית.
צעיר חסר אחריות. איתן הוק ב"לפני שהשטן ידע"
אכן, מה שמעניק ל"לפני שהשטן ידע" את עוצמתו היא העובדה שהחורבן,
הקרבנות ומבצעי הפשע מקורם בבני משפחה אחת, והסיבה להם היא אחת – נקמה באב. התשוקה העזה של הבן הדחוי לרשת את האב – כאן, במובן של לשדוד אותו – ועל ידי כך "להרוג" אותו באופן סמלי, והטרגדיה הנוראה שמתגלגלת כתוצאה, כמו כדור שלג של מוות, הרס ואשמה, היא גם בה בעת סיפורם של שני נשיאים אמריקאיים עכשוויים, אב ובנו, ואיך הצורך של האחד "לרשת" את מקומו של אביו, מוביל (את אמריקה) לאבדון. כרוניקה של מוות ידוע מראש.
את התפיסה הזו, הרואה את סיפורה של אמריקה היום כטרגדיה יוונית, מיטיבה לנסח אחת הדמויות המשניות והזכורות ביותר מהסרט, זו של סוחר תכשיטים קשיש ומפוקפק בעל פני לטאה, המתפקד, אם תרצו, על תקן המקהלה הצופה מן הצד בהתרחשויות. "העולם הוא מקור מרושע", הוא חורק בקולו, "יש מי שעושים מזה כסף, ויש מי שנהרסים". העובדה שהסרט הזה לא קטף השנה שום מועמדות לאוסקר אינה משנה – “לפני שהשטן ידע" הוא הסרט האמריקאי הטוב של 2007.
