במוצאי השבת, בלב תל-אביב, בסיומה של הפגנה שקטה, התנפלה חבורה של חמישה בריונים בשנות העשרים לחייהם, על זוג צעיר שחזר מההפגנה המסתיימת, ושהעז קודם לכן להציע להם עלוני מידע על פשעי-מלחמה. "גיבורי ישראל" עקבו אחר הזוג לתוך רחוב צדדי, זינקו עליו, היממו אותו, היכו בו, ולא השאירו לו שום ברירה, חוץ מלנסות להתגונן ולקוות שייצא מזה חי.
את אותו הרגע חברתי ואני עדיין מנסים לחבר בזיכרוננו מהבזקים של היסטריה. זה התחיל בגוף שנצמד אליי מאחור ויד הנכרכת סביב צווארי בפתאומיות,
גוררת אותי לכביש, בליווי קללות - "יא בוגד, מחלק פלאיירים, הא?!"; אני זוכר את עצמי משתחרר מהחנק, בידיעה שמדובר בכמה אנשים, כך שאני עומד לחטוף ויהי מה; אני זוכר את עצמי עם ידיים על ראש מורכן בעוד המכות ניחתות מכל כיוון, חושב לעצמי "ספוג עוד כמה, ואז זה יהיה בסדר, אתה תצא מזה"; יותר מכל, אני זוכר את צרחותיה ספוגות דמעות האימה של חברתי, "רדו ממנו!! עזבו אותו!!" אני זוכר אותם צורחים עליה "יא זונה" ו"מגיע לך שיהרגו אותך", ונמלטים במעלה הרחוב.
ואז, דיירי הבתים הסמוכים שיוצאים בבהילות, מביאים מים וקוראים למשטרה. והטלפון לחברים מההפגנה שבאים מייד לעזור. וניידת המשטרה. והאמבולנס לאיכילוב, עם הפחד שמי יודע אולי חטפתי באמת חזק ואני בסכנה. והרופאים שקובעים לבסוף שיצאתי בסדר (זה לא שהתוקפים ריחמו עליי – השנאה רשפה בעיניהם, אומרת העדה המרכזית. ככל הנראה, הם לא היו סתם פחדנים, אלא גם חלשים יחסית).
חשוב להדגיש: מדינת ישראל קמה על מנת להגן על היהודים מהלאומנות ומהאכזריות של עמים אחרים. ואולם, שישים שנה מאוחר יותר, אפילו על יהודים היא לא מגינה מפני הלאומנות של אחיהם (במיל.). ישראל, מולדתי וביתי, היא בעבורי מהמקומות המסוכנים, אם לא המסוכן ביותר, כדי להיות מה שאני – ישראלי פעיל-שלום.
לאומנות אלימה היא מחלה אוניברסאלית - ישראלית, ערבית, גרמנית, הודית. לפני שישים שנה הפכה הלאומנות הזו יהודי פולני ממשפחה פשוטה וענפה למילכגרוב היחיד שנותר בחיים, לפליט מוכה-רעב הנס לקצהו של עולם כדי להציל את עצמו ואת שושלתו מכליה. לפני כמה שבועות הפכה הלאומנות החולנית הזו שני נערים שנקלעו לשכונת פסגת זאב לשקי-חבטות שכמעט נרצחו. במוצאי השבת שעברה למדתי על בשרי עד כמה קנתה לה הלאומנות האלימה מושב-קבע גם בעם הנרדפים והניצולים: בחור שמאוד אוהב את החברה שלו, אוהב שפות, אוהב טיולים ובעלי חיים ואת הפועל קטמון, הפך בגללה לאדם חסר זכות-קיום. צעירה עם לב זהב, עמוקה, חכמה ומלאת-חיים, הפכה ל"שמאלנית מסריחה" שבועטים לה בגב.
ולמקרה שמישהו חשב אחרת: מובן שנמשיך להפגין, להשמיע קול, ולחלק עלונים, כדי לשנות את המציאות הרעה שבה חיים כולנו.
זוהר מילכגרוב הוא פעיל תנועת "יש גבול
", ומשמש גם כעוזר פרלמנטרי בלשכתו של ח"כ דב חנין (חד"ש).
גולשים המעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם, מוזמנים לשלוח לדוא"ל hevra@y-i.co.il
ולציין בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
לקריאות נוספות לסדר:
"מילון המונחים לפילנטרופ המתחיל"
"שלח את עמי, גם האתיופים הם חלק ממנו"
"בירת האפליה"
"יש מה ללמוד ממרד הסטונדטים בצרפת 1968"
"קחו לכם עובדים עם 50 שנות נסיון"
