שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה יחס ההלכה לטרנסג'נדרים?
    הדיון ההלכתי בסוגיית הטרנסג'נדרים כמעט שאינו קיים. לאחר לבטים, ובהנחה שמי שחש כלוא בגוף ממין אחר יתקשה לפנות לבירור הלכתי, בחר הרב דרור ברמה ללבן את הנושא בתשובה מפורטת

    שאלה:

     

    מהו יחס ההלכה לטרנסג'נדר (אישה שנולדה בגוף של גבר, או ההפך)? ומה יחס ההלכה ללבישת בגדים של המין השני ולשינויי מין? (נורית, ירושלים)

     

    תשובה:

     

    התלבטתי רבות אם זהו המקום הראוי לפרסום תשובה בעניין זה שכן הוא לא נדון בהלכה בפירוט מהכיוון שבו בכוונתי לדון ולכאורה היה ראוי להרחיב את היריעה כמקובל במאמרים הלכתיים, אך מצד שני - היות וייתכן שבקרב האנשים המתמודדים עם בעיות אלו יש המבקשים לשמוע דבר הלכה, אך קשה עליהם הפנייה ישירות לרב או העיון בספרות הרבנית, וישנו סיכוי מסוים שגם לרב קשה לומר להם פנים בפנים את האמת שבלבו בעניינם, שלא די שהם סובלים כל כך מחוסר ההתאמה הפנימי, עוד נעמיס עליהם משא הלכתי קשה, והלב נשבר מכאבם - הרי שבכתב זה יותר קל לשני הצדדים.

     

    אכתוב כאן את עיקרי הדברים, ואוסיף דיון קצת יותר מפורט בהמשך. נפתח דווקא עם השאלה השנייה, שעליה התשובה ההלכתית חדה.

     

    ניתוח לשינוי מין

    ניתוח לשינוי מין כרוך באיסור סירוס, שהוא איסור תורה כאשר מסרסים זכר, ואיסור תורה או חכמים כאשר מסרסים נקבה, ופרטי איסור הניתוח והשלכותיו התבארו בתמצות באנציקלופדיה ההלכתית רפואית של הרב פרופ' שטינברג בערך "ניתוחים", ערך משנה "ניתוח לשינוי המין" (ועוד בירורים מפורטים בעניין זה בספר "דור תהפוכות" של הרב עידן בן אפרים, בני ברק תשס"ד). נאמר בקצרה שניתוח מסוג זה אינו משנה את הגדרת מינו של האדם מבחינה הלכתית, אם כי עשויות להיות לו השלכות לעניינים הנוגעים לחיצוניותו של אדם, כדוגמת הלכות צניעות.


    מצעד הגאווה בירושלים (צילום: גיל יוחנן)

     

    מנקודה זו, נדון בהפרעות מגדריות - ובעיקר בסוגיה שהועלתה: יחס ההלכה לטרנסג'נדרים. אם לקצר מאוד את הדיון שלהלן אומר שאם מדובר במצב קיצוני, שבו אדם חווה את העצמי שלו אחרת מהסימנים הביולוגיים שהוא נושא, ובטוח כי "חלה טעות" והוא כלוא בגוף שונה מתחושתו המינית - הרי שמדובר בהפרעה מגדרית שמגדירה את האיש כ"שוטה לדבר אחד". לפיכך החברה מחויבת להשתדל לגמול חסד עמו, ולקיים מצוות ביקור חולים במובנה הרחב, הכולל סיוע בכל הדרכים המותרות בהלכה להקלת סבלו.

     

    • דיון מורחב בסוגיה מובא להלן, וכדאי להעמיק בו כדי לקבל מבט שלם יותר - על הפנים ההלכתיות והפסיכולוגיות של העניין:

     

    סוגים של הפרעות מגדר

    אחלק את הדיון לשלשה סוגים של הפרעות מגדריות. בשתיים נקצר, ובאחת נפרט. באופן כללי הפרעות בתחום המגדר הם נושא שרב בו הנעלם על הגלוי, וחסרים לנו הרבה נתונים מחקריים בהבנת המציאות, מה שמקשה על גיבוש העמדה ההלכתית בחלק מהמקרים.

     

    אצל אדם רגיל יש הרכב גנטי של כרומוזמי המין, סימני מין ראשיים, סימני מין משניים ותחושת מגדר, שכולם תואמים. אם מבחינה גנטית הוא איש, כך הם סימני המין שלו, וכך הוא גם מרגיש. הסיבוכים והקשיים מתחילים במקרים בהם יש חוסר התאמה בין המרכיבים הללו.

     

    אנדרוגינוס

    הפרעות מגדר מהסוג הראשון הם אנשים שמבחינה ביולוגית יש סיבוך בקביעת מינם. אם מסיבות כרומוזומליות, כגון בעלי XXY, או מסיבות של חוסר או עודף של סממנים מיניים ראשיים או משניים. מקרים אלו נידונו בהרחבה בספרות ההלכה, מימי חז"ל ועד ימינו, ובעיקר תחת הנושא של "אנדרוגינוס", ורבות נכתב בעניינם. בתמצית העניין, הפוסקים התירו לסייע לאנדרוגינוס לקבוע את מינו, ונחלקו בשאלה האם מותר לשנותו לזכר בלבד, או גם לנקבה לפי הצורך.

     

    הרב משה שטינברג ואחרים אסרו להפוך אנדרוגינוס לנקבה עקב חשש לאיסור סירוס בניתוח הסרת אברי המין הזכריים, והרב ולדינברג ב"ציץ אליעזר" (חי"א סימן עח) כותב שעדיף להופכו לזכר, אך בעת צורך רפואי או פסיכולוגי מתיר גם להופכו לנקבה. מדברי שני המחברים נראה שמכיוון שמראש לאדם זה היו סימנים של שני המינים, לאחר הניתוח יהיה מעמדו כפי המין שנקבע. יש תשובה מקיפה של הרב אשר וויס בנספח לספר "דור תהפוכות" העוסקת בהיתר הטיפול ההורמונלי והכירורגי באנשים מסוג זה.

     

    הפרעה בהעדפה המגדרית

    מקרים אלו הם המקרים בהם האדם מעדיף להיות בן המין השני. למשל היא נולדה כאישה, אך זה לא מוצא חן בעיניה ולא מתאים לה. היא מחוברת יותר לצד הגברי שבה, ומעדיפה להיות גבר. לעיתים תשדל להתלבש ולהתנהג בגבר, לתפוס תפקידים חברתיים של גברים וכדומה. לא נפרט כאן על אודות הפרעה זאת, רק נאמר בקיצור שבעיניי ההלכה היא נחשבת ליצר ככל היצרים, ומוטל על האדם להתמודד עם יצר זה כמו עם כל יצר אחר.

     

    הפרעה בזהות המגדרית

    הפרעות מן הסוג השלישי הם מקרים בהם הביולוגיה (עד כמה שאנו מכירים כיום) קובעת חד-משמעית שמינו של אדם הוא גבר או אישה, אך הוא טוען בתוקף שחווית העצמי שלו שונה. אנשים מסוג זה מרגישים שהם אשה כלואה בגוף גבר, או ההפך. הם אינם חולקים על כך שהגוף שלהם הינו מסוג מסוים, אך טוענים בתוקף שזוהי טעות, שבאמת אין גופם משקף את עצמם כלל ועיקר. פער זה, בין חווית האדם את עצמו ומהותו, לבין הגוף והביולוגיה בהם הוא מרגיש לכוד וכלוא, יוצרים מצב נפשי קשה מנשוא, בו גופו של האדם הופך (לפי הדרך בה הוא חווה אותו) לכלא מעיק. לדיון ההלכתי בהפרעה זו תוקדש תשובה זאת.

     

    יחס ההלכה להפרעה קשה בזהות המגדרית

    בדיון זה חסר לנו נתון מדעי חשוב, המקשה על קביעת מסקנות הלכתיות ברורות. איננו יודעים מה קובע את "תחושת המגדר" באדם, ומדוע אצל אחדים היא משובשת. ייתכן, שיום יבוא ויימצא נוירוטרנסמיטר, גן, או חומר כלשהו בגוף האדם, שנוכחותו או כמותו הם הקובעים אם אדם מרגיש את עצמו כזכר או נקבה. או אז, נתייחס לתחושה זו כמבוססת על מנגנון ביולוגי, בדומה לדיכאון או ל-OCD, הרופא ייתן לאדם תרופה מתאימה ונעזור לו לעשות שלום בין מינו הביולוגי לתחושת המגדר שלו. מאידך, ייתכן שחומר כזה איננו בנמצא, ותחושת המגדר היא עניין נפשי בלבד. הכרעה מדעית תקל על קביעת יחס ההלכה למציאות זו. הכרעה כזו, למיטב ידיעתי, אינה קיימת בינתיים.

     

    לפי ההלכה, אדם שחוויית המציאות הפנימית או החיצונית שלו מופרעת בצורה קשה, הפוגעת בהתנהגותו ותפקודו, נחשב חולה מבחינה נפשית. גבר המשוכנע לחלוטין שהינו נפוליאון בונפרטה, חייזר מכוכב אחר הכלוא בגוף אנושי, או החושב שהינו תרנגול הודו (ה"הינדיק" המפורסם מסיפורו של רבי נחמן), או המשוכנע לחלוטין שהינו אישה, כולם סובלים מפער קיצוני בין גופם ומצבם כפי שנתפסים בעיניי הסביבה, וכפי שהם נתפסים בעיניי עצמם. במצבים הקיצוניים של מצוקה זו, כאשר העניין אינו מסתיים רק במחשבות אלא הופך למעשים וקשיים תפקודיים, ההלכה תחשיב אותם כחולים במחלה נפשית בעניין זה, ודינם כספק "שוטה לדבר אחד".

     

    אני מניח שקשים הדברים לקריאה עבור אותם הסובלים מההפרעה. לא די שהפסיכיאטריה מסווגת אותם כבעלי הפרעה נפשית (DSM IV 302.85), הנה גם הרבנים מצטרפים לקביעה כואבת זו. יש לזכור שהגדרה זו, שאני כותב בצער, בראש ובראשונה מגדירה את היחס הראוי לאנשים אלו כאנשים חולים וסובלים ממחלה שבינתיים הינה חשוכת מרפא. החברה מחויבת להשתדל לגמול חסד עם חולים, ולקיים מצוות ביקור חולים במובנה הרחב, הכולל סיוע בכל הדרכים המותרות בהלכה להקלת סבלם.

     

    כמו כן, כפי שאבאר בהמשך, יש השלכה משמעותית בנושא דרישת קיום המצוות ממי שמוגדר כ"שוטה לדבר אחד". השלכה זו עשויה להקל בתחומים מסוימים על יכולתם של חולים אלו להשתלב בחברת שומרי המצוות, בתחומים שאינם נוגעים למחלתם.

     

    יודגש, שיש לחלק חילוק ברור בין אנשים שרוצים במשהו, או מתאווים למצב מסוים, לבין אנשים שהגבולות בין המציאות לחוויה נטשטשו אצלם, והם חווים באופן מוחלט את החוויה החריגה שלהם כמציאות. למשל, גבר שרוצה להיות אישה, מתאים לו יותר להיות אישה, מרגיש יותר טבעי ונוח בתור אישה, ייחשב כאדם שיש לו יצר ותאווה להיות אישה, ולא כ"שוטה לדבר אחד". לעומת זאת, גבר שבטוח שהוא אישה, שנולד כך בטעות כלוא בגוף הזה, שזו אינה שאיפה או תאווה עבורו אלא דלוזיה, יהיה דינו כ"ספק שוטה לדבר אחד". להבהרת העניין, אצטט משפט אחד מתאור תיסמונת זו בילדות:

     

    …characterized by a persistent and intense distress about assigned sex, together with a desire to be (or insistence that one is) of the other sex. (ICD 10, F64.2)

     

    החילוק עליו מדובר כאן הוא ההבדל בין מצבם של האנשים המתוארים בסוגריים, לבין מצבם של האנשים המתוארים מחוץ לסוגריים. ההבדל בין "desire to be" לבין "insistence that one is", הוא ההבדל הקובע אם מדובר בחציית הגבולות אל מעבר לסף ה"שוטה" ההלכתי.

     

    מעשה היה, לפני שבע או שמונה מאות שנים, באדם שהתנהג כרגיל בכל הדברים, למעט בעיה אחת. הוא האמין שיש בבטנו אנשים, והללו היו מטילים עליו אימה בכל עת שהיה עושה אחד משלושה דברים – כאשר היה אוכל בשר, שותה יין או שוכב על מיטות עץ. כתוצאה מזה, היה צמחוני, והקפיד שלא לישן על מיטות עץ. כאשר ביקשה אשתו להתגרש (מעניין למה...) דנו חכמי פרובינציה (שו"ת חכמי פרובינציה נז) בכשרותו לתת גט, והורו שהוא ספק שוטה לדבר אחד, ויש להמתין עם מתן הגט עד להבראתו.

     

    ברור שאילו היה האדם טוען שהוא צמחוני ואינו ישן על מיטות עץ בגלל סיבות בריאותיות, או אי נוחות כלשהי, לא היה עולה בדעתו של איש לדון על שפיותו. הבעיה הייתה, שהאיש היה משוכנע לחלוטין שיש בבטנו אנשים, והיות שתפס את עצמו כמדגרה של אותם היצורים, היה מוגבל בהתנהגותו. קריסת הגבול בין החוויה שבדמיון לבין המציאות היא זו שקבעה לדעתם את פסלותו המשפטית לנתינת הגט.

     

    מי קובע האם האדם הוא בעל יצר להיות בן המין השני, או שהוא חווה את היותו בן המין השני כעובדה, ולא קיימת אצלו ההבחנה בין חוויה זו לבין המציאות?

     

    מבחינה הלכתית, מחשבות דמיוניות, הזיות וחוויות פנימיות, אינן קובעות את גדרו של אדם כשוטה, עד שילוו במעשים חריגים או בקשיי תפקוד התואמים את המצב הפנימי (מסכת חגיגה דף ב). לכן תנאי ראשון להגדרתו של האדם כשוטה הוא שהאדם יעשה מעשים חריגים, התואמים את מחשבותיו. התנאי השני הוא פנימי, וקשה מאד להחליט דבר זה למישהו מבחוץ. עם זאת, למטפל מקצועי, פסיכיאטר או פסיכולוג, עשויים להיות הכלים לברר אחרי מעקב ממושך האם מדובר ביצר, או בתפיסה וחוויה היורדת לשורשי הגדרת העצמי. בארץ יש כללים נוקשים של ועדת האתיקה לברור מצבו הנפשי של האדם לפני ניתוח לשינוי מין, תהליך בירור שלוקח שנים. מי שהלך בדרך זו עד סופה, לקח הורמונים במשך שנתיים, והלך ועשה את הניתוח (האסור!!!) לשינוי מין, יש מקום סביר לחשש שמבחינה הלכתית יוגדר כ"שוטה לדבר אחד", כאשר החלטה ברורה בעניין זה דורשת עיון בכל מקרה לגופו, בשיתוף בעלי המקצוע.

     

    "שוטה לדבר אחד"

    דיונים רבים בהלכה עסקו במעמדו ההלכתי של ה"שוטה לדבר אחד". זהו אדם נורמטיבי בדרך כלל, שבתחום מסוים התנהגותו חורגת לתחומי אי-השפיות. הובאו לעיל דוגמאות כגון גבר המאמין שהוא חייזר מכוכב אחר, או אישה, או שדוגר בתוכו יצור כלשהו. כל אלו יכולים לקיים אורח חיים רגיל ונורמלי, כושר השיפוט שלהם אינו פגוע, ובאופן כללי הם מתפקדים מצוין, מלבד באותו החלק הנוגע ישירות לחריגה אותה הם חווים בנפשם.

     

    לפני 250 שנה, אירע מעשה מפורסם שנודע בשם "הגט מקליווה". המדובר היה בבחור שלמחרת חתונתו, ברח מבית במנהיים, גרמניה, מתוך שכנוע עמוק שצפויה לו סכנת מוות אם יישאר. במהלך הבריחה, שבועיים אחרי החתונה, בדרכו לאנגליה, נתן גט לאשתו. הוא נימק את הגט בכך שהוא חייב לברוח, וברצונו להציל את אשתו מעיגון. כל התנהגותו הייתה נורמלית לחלוטין, מלבד החשש לחייו בעיר הולדתו. רבני פרנקפורט פסלו את הגט וביקשו לעגן את האישה, בטענה שכל בריחתו הינה פרנויה, והואיל ובשעת מתן הגט עדיין היה בדעתו לברוח מהאיום הדמיוני, הגט פסול. כמעט כל רבני אשכנז, ובעיקר הפוסקים הבכירים באותו הדור, חלקו על כך והכשירו את הגט.

     

    במסגרת זו, כתב רבי יחזקאל לנדא, ה"נודע ביהודה" את הכלל הבא: "שוטה בדבר אחד, אף שאינו מאותן דברים המפורשים בחגיגה, ואינו נחשב שוטה הואיל ואין בו שום דבר של שטות מאותן הדברים, היינו שאינו שוטה לכל הדברים, אבל על כל פנים לאותו דבר שנטרפה דעתו בו ומשובשת תמיד בדבר זה, הא ודאי שלכל מה שנוגע באותו דבר הוא שוטה, ואם כן כל מצוות ששיכות לאותו דבר לא שייך בהם, ואף ששאר מצוות שייך בהם דלכל שאר דברים הוא חכם, מכל מקום שוב אינו בכל המצוות". (אור הישר סימן ל).

     

    יש מקום לדיון מפורט בעניין זה, ורבים לא הסכימו עם דעתו. הנקודה החשובה לענייננו היא, שאם נכריע שמצב ההפרעה המגדרית של פלוני שהפך עצמו לאישה, הוא חמור עד כדי הגדרתו כ"שוטה לדבר אחד", ייתכן שנאמר שהוא (היא) לא יהא חייב בהנחת תפילין וכדומה עקב פטורו ממצוות אלו בהם נוגעת הפרעתו.

     

    ישנן משמעויות רבות נוספות למי שהוא שוטה לדבר אחד, הנוגעות לאי-שיתופו במניין, היתר עמידתו בעזרת נשים ושמיעת
    קול אישה, ללבישת בגדי נשים, פסלותו לנישואים וגירושים, לעדות ולשאר כל התחומים הנוגעים לשיבוש דעתו.

     

    אין בכל הדברים האמורים היתר לסרס אדם, או לסייע במעשה זה. זהו איסור חמור, ושומר נפשו ירחק ממנו. עם זאת, כאשר מחלתו של האדם ומצוקתו הביאה אותו לעשות איסורים כאלו, על החברה להתייחס אליו כאל חולה במחלה נפשית ששיבשה את דעתו בעניין זה (בלי לקבוע אם זה נחשב אונס או רצון, שזה גלוי לפני ה' ואולי גם לפני הפסיכיאטר המטפל), ולא להוסיף צרות על צרותיו.

     

    בשולי הדברים אעיר, שידידי הרב חיים רפופורט כתב בגיליון קשר רבני אירופה (מספר 34), שיש מקום לקבל לגיור אדם כזה, הרוצה להתגייר למרות שלא יוכל להינשא ולמרות מגבלות רבות אחרות בקיום המצוות. לעניות דעתי, ספק רב אם ניתן לגייר אדם המוגדר "שוטה לדבר אחד", כאשר הדבר האחד בו הוא שוטה נוגע לזהותו. גם הגיור הינו תהליך של הגדרת זהות, ויש חשש גדול שתחום זה אצלו משובש. יתירה מזאת, הרמב"ם ואחרים סוברים ששוטה לדבר אחד נחשב לשוטה גמור, ואם כך אין טעם בכלל לגיירו. (משיב: הרב דרור ברמה).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מה יחס ההלכה לטרנסג'נדרים?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים