"12 ביולי 2006. תשע ושלוש דקות והזמן עצר מלכת. בבוקר ה-12 ביולי 2006, בנקודה 105 שבגבול הצפון, התחיל המסע עבור שנינו. אתה ואני, אנחנו, המשפחה ואתה; כולנו, המדינה ואתה.
טוש אהובי, אומרים שהזמן עושה את שלו, מרפא ומגליד פצעים. האמנם? חלפו שנתיים מאז אותו רגע משתק ומקפיא, שבאבחת סכין אחת חתך את עורק חיינו המשותפים. אותו רגע שבו הגרוע מכל הפך למציאות מאיימת, דורסנית, מציאות חדשה ומפחידה שאילצה אותי ואת כולנו לשנס מותניים ולצלול לתוך עולם אפל וסבוך, שלא הכרנו עד לאותו היום.
|
| פרידה אחרונה (צילום: ערוץ 1) |
מזה כשנתיים אני מדברת בשם שניים. אלדד ואודי, רגב וגולדווסר. המאבק להשבתכם הביתה לחיקנו היה משותף לשנינו, אך היום לראשונה אני מרשה לעצמי לפנות רק אליך טוש. והלב, הלב שלי, הלב הזה בוכה וכואב.
עברנו שנתיים קשות, מלאות תהפוכות, עליות ובעיקר מורדות, תקוות ואף אכזבות. האמנתי וקיוותי שיגיע הרגע בו אוכל להתעורר ולומר שהכל היה אך ורק חלום רע, רע - אבל רק חלום. האם הזמן, טוש, אכן ירפא את הפצעים?
יצאת לדרכך באותו בוקר מחייך ונכון למשימה כתמיד. מבחינתך, היה זה עוד בוקר רגיל בו התייצבת לשרת את מדינתך. בוקר בו אתה ממלא חובה, שמנקודת מבטך הייתה זכות גדולה. מעולם לא היססת, לא ניקר בך החשש, וספק לא היה בליבך לגבי חשיבותה
| מיקי גולדווסר בהלוויה: |
|
| לראות את המלחמה כניצחון / חגי עינב |
|
אלפי בני אדם ליוו למנוחת עולמים את רב-סמל ראשון אהוד גולדווסר, בבית העלמין הצבאי בנהריה. מיקי גולדווסר: "גילינו עם חזק ונוער נפלא". בין המלווים את לוחם המילואים בדרכו האחרונה: הוריו של גלעד שליט והורי החטופים מהר דב |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
של משימת ההגנה על המולדת. מילים אלו לא היו כסיסמאות ריקות מתוכן עבורך. היכן מוצאים, טוש, אנשים כמוך, תגיד לי? היכן מוצאים אותם?
בשבת, מספר ימים לפני המקרה לא העלינו על דעתנו שזו תהיה הפעם האחרונה בה אנו מתראים. החיבוק לפני צאתך היה חם, אך רגיל. הנשיקה הייתה אוהבת, אך חפוזה. מילות הפרידה היו אישיות, אך עם זאת יום יומיות. דבר לא רמז על העתיד להתחולל.
ארונו של אודי נישא על כפיים (צילום: חגי אהרון)
סלח לי, אישי היקר, על כך שאין אני מונה כאן את מעלותיך הרבות. את אישיותך ויופייך הפנימי הכה נדירים, שהיו כנר לרגליי וליוו אותי בכל צעד ושעל במאבק להשבתכם. אין זה הזמן והמקום לעשות זאת. ברשותך, אהובי, את הפרידה הכואבת והאישית אעשה בדרכי שלי, באופן שגם אתה היית בוחר לעשות, לו רק יכול היית להשמיע את קולך. אותו קול נעים ומרגיע, סמכותי ויודע כל, אוהב ומלטף. קול שליווה אותי מהרגע הראשון שזכיתי להכירך ועד יום לכתך. האם הזמן, אהוב ליבי, אכן ירפא את אותם פצעים עמוקים ומדממים?
קשה להאמין שכבר חלפו ועברו להן שנתיים. בלהט העשייה ובאינטנסיביות שבה התרחשו הדברים, מצאתי עצמי לא פעם עוצרת לרגע וחושבת, כיצד היו ממשיכים חיינו להתגלגל לו רק היינו יחד. כמה מבורכת יכולה השגרה להיות. כמה קשה עבורנו להעריך ולהוקיר את קשיי היומיום. לו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור, ודאי הייתי נוצרת בליבי עוד כמה רגעי אושר שכאלו, רגעים קטנים ומיוחדים החולפים לידנו מבלי לשים לב, החרותים כעת על לוח ליבי.
במהלך התקופה הארוכה בה נעדרת, וככל שחלף הזמן, הפכו פניך לנחלת הכלל. אודי, האדם הפרטי שלי, הפך לפתע אודי שלנו, של כולנו. זכורות לי שיחות שבהן הבטחתי להביא לך את הירח. על כן, בצער רב אני שואלת, האם יתכן שדווקא במשימה חשובה זו איכזבתי
אותך? הגעגועים, אודי, כה קשים הם. מרופדים בזיכרונות מתוקים. אך מנגד, תחושת האובדן גואה ומתעצמת ככל שהזכרונות הולכים ומתערבבים בשברי חלומות, הכמיהה לשוב ולגעת לחיות איתך, ואותך. בלעדיך כאן, כואבת ובוכה עליך, יום לפני יום הולדתך, אני שואלת, טוש, אולי יתאפשר וירפא הזמן את הפצעים המדממים?
12 ביולי. תשע ושש דקות, והזמן שלך עצר מלכת.
התחיל מסע עבור שנינו, אתה ואני, אנחנו, המשפחה, כולנו, המדינה ואתם. כיום, מסע זה של כולנו תם, הגיע לקיצו. אנחנו, אתה ואני, עוברים למסע הבא - למסע חיי. אתה תהיה שותף מלא, דומם אך פעיל, נסתר מעיני כל אך גלוי לי בכל עת. תמשיך להיות הקול הפנימי שלי, הצעיר הנצחי, המלווה אותי לאורך כל חיי. אמנם בלעדיך אהובי, אבל יהיה זה לעולם איתך.
17 ביולי 2008, צהרי היום. זמן חדש מתחיל את ספירתו".
