בכבוד שלנו

"ושלטון העם שוב יורד אל הכביש - ואני מתבזה...

אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה." (הרמ"א, ר' מאיר אריאל).

עיקר הבעיה הישראלית בעניין זה היא הצטיינותנו בתחום מחשבת האיווי (wishful thinking). כלומר, אנו משתוקקים ששכנינו יהיו עמים מנומסים ותרבותיים המחזיקים ביחס של פרופסור לכל חמישה אזרחים. היות שעם ישראל מתקשה בהפרדה בין משאלה לבין מציאות, הוא מסיק מסקנות מסוכנות הגורמות לו לשלם בדמים רבים. למשל, הוא אינו מוכן להשלים עם העובדה, שבהשוואה לרוב המכריע של שכנינו, היו ההוּנים והוונדאלים נחשבים לעובדות סוציאליות רחומות.

לכן הוא מוותר להם על שריפת בתי כנסת ועל שיגור רקטות ופצצות מרגמה אם אין נפגעים (בעצם, גם אם יש). אפילו על חטיפת חיילים ואזרחים, ועל דגלי סוריה הצצים על כל עץ במג'דל שאמס. "לא נורא", אומרים לעצמם הישראלים החדשים. "אנחנו לא חיים בסרט כמו 'קזבלן'. כבוד זה עסק של ערסים".

לו סברתי שנבחרינו יודעים מי הוא מקס נורדאו, הייתי ממליץ להם לעיין בנאום "יהדות השרירים" שנשא בקונגרס הציוני השני. אולי מדבריו היו מבינים שיהודי הרוצה לשרוד, קודם יורה טילים ורק אם נשאר זמן קורא גם תהילים. אבל אני מוכן

לרדת קצת עבורם ולדבר במושגים המוכרים להם יותר. בקשתי מהם היא כי בכל הקשור לכבודה של מדינת ישראל, פשוט יתחילו להתנהג כמו ערסים.

שיחזירו לשיח עם שכנינו את מושגי הכבוד ונקמת הדם, אחרת פשוט לא נשרוד. מעבר לכך, אם ממילא הם נוהגים כך כלפינו, האזרחים, מדוע לא מול אסד ונסראללה? מה גם שהמעבר מוולבו להונדה סיוויק שחורה בוודאי יקל מעט על משלם המיסים.

חוצמזה

מי שרוצה לדעת מה קרה לדת היהודית מאז ועד היום, שיגיע לפסטיבל השנתי לזכר מאיר אריאל ז"ל. הקשר בין נינט וחברת פלאפון (הספונסרים) ליוצר החשוב הזה, הוא אותו הקשר בין מוסד הרבנות לבין משה רבנו.