המדינה לא גובה מיליוני שקלים ממפעלים מזהמים

המשרד להגנת הסביבה מוותר מדי שנה על 200 עד 900 מיליון שקלים בשל העדר תקנות לגביית היטל הזרמת שפכים לים, אותן היה אמור השר להגנת הסביבה לגבש כבר לפני שלוש שנים. זו תמונת המצב שנחשפה היום (ד') בדו"ח מצב הים השנתי של עמותת "צלול".

בישראל כיום זורמים לים מדי שנה כמויות גדולות של שפכים. מכוני טיהור עירוניים מזרימים ליד כ-100 מיליון קוב בשנה, ומפעלים מזרימים כמחצית מכמות זו - כ-50 מיליון קוב. נושא מכוני הטיהור קשור לתשתיות יקרות שהמדינה צריכה להקים. לעומת זאת, הזרמת השפכים של המפעלים קשורה באופן הדוק למאזן הרווח וההפסד שלהם. המדינה יכולה הייתה לגבות מהם היטל עבור ההזרמה, ולהכניס לקופתה הכנסה נאה. אך בהעדר תקנות מתאימות, מקבלים המפעלים היתר מיוחד להזרמת השפכים, ובחסותו מזהמים את הים.

מזרימים הרבה; משלמים מעט

כ-200 מפעלים מזרימים כיום לים את השפכים שלהם מדי שנה; הניתוח הכלכלי שערכו ב"צלול" התבסס על פעילותם של שמונה בלבד: חיפה כימיקלים, בתי זיקוק לנפט, כרמל אולפינים, גדות תעשיות ביוכימיה, כימיקלים ישראל-דשנים, פז בתי זיקוק אשדוד, מכתשים אגן תעשיות ודלתא גליל.

בעמותה אמרו כי בחינת דיווחי המפעלים הנבחרים לבורסות ולדירקטוריון מגלה כי סך היטלי ההזרמה מהווים אחוזים בודדים מהרווחים השנתיים שלהם. את החישוב בנוגע להיטל ההזרמה שאותו ניתן היה לגבות העריכו אנשי העמותה מתוך מחירי הטיפול בשפכים הנהוג כיום.  

דגים מתים בקישון (צילום אלון בן-מאיר, רשות נחל הקישון)

"(למפעלים) העלות היא אפס שקלים. פרט לאגרה חד פעמית עבור כל היתר, שמחירה נע בין אלפים בודדים ל-30 אלף שקלים לכל היותר - הם אינם משלמים על ההזרמה", אמר מנכ"ל "צלול" עו"ד יריב אברמוביץ. מי שמשלם לדבריו את מחירה האמיתי של הזרמת השפכים החופשית לים הוא הציבור - שמשלם בבריאותו.

עוד בנושא:

• הכנסת אישרה: מי שיזהם - ישלם ביוקר
  

אבל הציבור לא משלם רק בבריאות. מדי שנה נסגרים חופי רחצה ציבוריים בשל זיהום שפכים. מנתוני משרד הפנים עולה כי אשתקד בלבד נסגרו בישראל 63 חופי רחצה. מתחילת עונת הרחצה הנוכחית נסגרו שבעה חופים לרחצה. יתרה מזאת,

ד"ר דיוויד כץ, כלכלן סביבתי, טוען כי היעדר התקנות מונע גם יצירת תמריץ שלילי לטיפול בשפכים על-ידי המפעלים. כשלא חל עליהם שום היטל, הם אינם ממהרים לשפר את דרכיהם.

להזרמת השפכים יש גם מחיר כלכלי של ממש. ב"צלול" אמרו כי גביית היטל הזרמת שפכים מהמפעלים יכולה הייתה לייצר הכנסה גבוהה למשרד להגנת הסביבה, לצורך עידוד והטמעה של טכנולוגיות מיטביות לטיפול בשפכים. לדבר יש גם השפעה על המצב החמור של משק המים; באמצעות הטכנולוגיות החדישות ניתן היה להגביר את השימוש בשפכים על חשבון שימוש במים שפירים בתעשייה.

יש חוק - אין יכולת ליישם

התשתית החוקית לגביית ההיטלים קיימת. התיקון לחוק מניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים, נחקק כבר בשנת 2005 וקבע, בין השאר, את חובתו של השר להגנת הסביבה לגבות היטל מהמפעלים. גובה ההיטל אמור היה להיקבע במסגרת תקנות שיתחשבו בין השאר בספיקת שפכי המפעל ובאיכותם. אלא שעד כה, מסיבות לא-ברורות, לא הותקנו התקנות.

ומה אומרים על כך במשרד להגנת הסביבה? הוועדה למתן היתרי הזרמה לים מיישמת מזה שנים את עקרון ה-BAT (יישום טכנולוגיות מיטביות) באופן העולה בקנה אחד עם הוראות החוק למניעת זיהום ים ממקורות יבשתיים. טיוטת התקנות בנושא "היטל הזרמה לים" הוכנה והופצה לפני כחודש להערותיהם של משרדי הממשלה הרלוונטיים, וכן של גופים ציבוריים שעניינם הגנה על הסביבה. בחודש הקרוב תועבר הטיוטא לאישורם של משרדי המשפטים והאוצר לקראת אישורה בכנסת.