שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אלון, לא היית צריך לשחות
    האם הישגים בתחום הספורט דוחים קבורה? האם משחה בבייג'ינג הוא שליחות לאומית הגוברת על כבוד הנפטר ומהו כבוד אב, על פי ההלכה? הרב ישראל רוזן מצר על האסון שאירע למשפחת מנדל, אבל כותב ל-ynet כי השחיין האולימפי היה צריך לנהוג אחרת

    כלי התקשורת עמוסים בתיאורי הישגי ספורטאינו בבייג'ינג. לאחר תשעה באב, יום האבל הלאומי ש"נתקע" לנו באמצע המשחקים, גם אני מצטרף למחיאות הכף. אמנם הבנתי המקצועית בתחום היא די קלושה, ותחושתי היא כי ההישגים הם לא מי-יודע-מה, אבל בכל זאת לטובת המוראל הלאומי גם אני מריע! אני תמיד בעד טפיחה על השכם, גם אם היא עצמית...

     

    על מה שאינני יכול להריע, ואני יכול רק להתריע, הוא חילול כבוד הנפטר קוסטה מנדל שטרם נקבר, זה שבנו אלון שבר שיא ישראלי במשחה ל-200 מטר פרפר. לבי-לבי על כל מי שאירע לו אסון "באמצע החיים", תמיד ברגע הבלתי צפוי ביותר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בטרגדיה נוראית של נפילת פתע מסולם, כפי שאירע לאבי משפחת מנדל - גזירת שמים שאיננו יודעים פשרה. הקב"ה שגזר הוא ינחם את האבלים.

     

    ואף על פי כן, לא אמנע מלהביע דעה על השתתפות אלון בתחרות השחייה ועל הלנת המת כשבוע, עד לשובו ארצה (ביום ששי?). ארשה לעצמי להתייחס משום שהנושא נומק במושגים של "כבוד לאומי" ו"כיבוד אב" - ועל כך יש בפי מילים אחדות, גם אם לא נשאלתי ישירות.

     

    איסור הלנת המת הוא החמור מביניהם. כל מי שיד לו במורשת ישראל זקף גבה בתמיהה: כלום הישגי ספורט דוחים קבורה? מסורת ישראל היא להזדרז ככל הניתן, הן מבחינת ההלכה ("לא תלין"), הן מבחינת מושגי קבלה ("טירדת הנשמה") והן מבחינה רגשית. קורה בכל יום שבני משפחה אבלים אינם בארץ ולא ממתינים להם תקופה כה ארוכה, וזה כבודם! אפשר "לשבת שבעה" גם במרחקים, גם בסין וגם במטוס, והשהיית הנפטר איננה עולה בקנה אחד עם "כבוד המת" ועם התרבות היהודית ומורשתה.

     

    ספורטאי הוא בגדר "מי שרבים צריכים לו"?

    ולעצם ההשתתפות בייצוג הבינלאומי של ישראל על-ידי "מי שמתו מוטל לפניו" ובתוך ימי ה"שבעה"; אכן, לו היו שואלים למוצא פי ביחס למי שנמצא בשליחות ביטחונית או מדינית - האם להמשיך במשימה הלאומית או ל"זרוק הכל" וברגעי בכי אלו להתאחד עם המשפחה ולטוס ללוויה - הייתי לוקח בחשבון את המושג "מי שרבים צריכים לו". במקרים בו אין תחליף מיידי יש מקום להעדיף שליחות לאומית חיונית על פני אבל יחיד, וזה כבודו של נפטר.

     

    מאידך, במשלחת כלכלית, תרבותית או ספורטאית אינני מוצא שמץ של היתר ושל כבוד בדבר. אדרבה, אילו הנציג האבל היה מודיע "אני לא במשחק! כבוד אבי חשוב לי יותר מזרי דפנה או ממדליית ארד" - היה מנחיל כבוד לא רק לעצמו. המסר הלאומי של "גדול כיבוד אב" היה כובש לבבות, ואפילו כתבי התקשורת הציניים היו מדווחים באהדת "כל הכבוד!"

     

    יתר על כן, אילו השחיין היה שומר מצוות (ואני נוהג לדון בכל שאלה אקטואלית מתוך הפריזמה של "מה היהדות היתה אומרת לנזקקיה?"), והיה חש תיסכול נוראי בהחמצת התקווה-בת-שנות אלפיים, היה מקום אולי להציע לו "לשבת שבעה" בכפר האולימפי, בהפגנתיות ראויה ומתוקשרת, ולקפוץ למים רק למשחה בודד "כמי שכפאו שד". או-אז כח ממרום אולי היה נענה לעומתו ומאיץ את שריריו מכח מדחפי הכניעה למנהגי היהדות. אין חשש, גם המעבדות הטובות ביותר לא היו מגלות בדמו את התמריץ של 'קידוש השם' ומסורת העם היהודי. לסיכום, לטעמי מדובר בהחמצה ולא "כיבוד אב"!

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אלון, לא היית צריך לשחות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נמרוד גליקמן
    מנדל. שחה לכבוד אבא
    צילום: נמרוד גליקמן
    הרב ישראל רוזן
    מומלצים