במודעה אפשר לכתוב: שמורה במצב טוב

הבטתי בבוחן בחרדת קודש, ממתינה בדריכות לגזר הדין, בשעה שבדק ובחן כל מילימטר במכונית הישנה והחבוטה שלי. ימים יפים ידענו יחד, מכוניתי האהובה ואני, עם עליות וירידות כמו בכל מערכת יחסים. כמעט עשור נמשכה הזוגיות בינינו, יחסי אהבה-שנאה. אהבה היתה כשהיא אכן נסעה, מה שבכל זאת קרה לפעמים; ואילו שנאה היתה כשנתקעה באמצע כביש, מנהג שאימצה לה מפעם לפעם, או כשסתם לא התניעה בבוקר.

לאחר כעשור, החלטתי להיפרד מהמכונית האהובה בידידות ולהתקדם למכונית חדשה. בפרישה למאות תשלומים עם ריבית כגובה מגדל אייפל, ובכל זאת - חדשה!).

לשם מכירת האהובה הישנה התגלגלנו יחד למכון הבדיקה, לשם קביעה אובייקטיבית של מצבה ושוויה.

אח, זה כאב. הבוחן חבט באהובה הישנה מכל כיוון אפשרי, מישש ונגע, בחן ובדק כל זיז ורצועה, לרבות כאלה שכלל לא ידעתי שקיימים. הוא בחן אותה ארוכות מלמטה, מלמעלה ומצדדיה, מבפנים ומבחוץ, משל היתה אהובה ענוגה בידיו הסקרניות של מחזר להוט.

כשהסתיימה הבדיקה, ניגש אלי הבוחן עם גזר הדין. "תראי", אמר לי, "היא במצב סביר לגילה, שמורה לא רע. רואים שהיו תיקוני פחחות וצבע, יש גם דפיקות ושריטות בצדדים, אבל לא משהו רציני, בסך הכל היא שמישה".

"רואים שהיא כבר לא צעירה"

לא ידעתי אם לנשום לרווחה או שזו רק הקדמה לפני ה"אבל" הגדול העומד להגיע. המתנתי בסבלנות. "רואים שהיא כבר לא צעירה", המשיך הבוחן ביובש, "המראות החשמליות כבר לא עובדות כמו פעם, יש קצת קורוזיה מתחת למצבר שהוחלף, וסימנים לנזילות במנוע, אבל בסך הכל, כמו שאמרתי, היא שמורה יפה יחסית לגילה".

גילה של האהובה הישנה היה, כאמור, עשר שנים.

כמה שוות עשר שנים של מכונית במקבילותיהן האנושיות? אולי 30. כשהקשבתי לבוחן שסיכם את מצבה העגום של האהובה הישנה שלי, לא יכולתי שלא להקביל את מצבה למצבי: בחורה בסוף שנות ה-20 שלה, שמורה שנראית טוב לגילה (בעיקר בזכות הרבה פחחות וצבע), שעברה הרבה בחייה היחסית קצרים. שרוטה קלות (אבל לא משהו רציני, נדמה לי), מידי פעם מתפרקת, אבל בסך הכל באמת במצב תקין.

זה הזכיר לי סיטואציה משעשעת אליה נקלעתי בביקור האחרון שלי במוסך, אז שאל אותי המוסכניק לגילי, וכששמע את התשובה (28) שרק ואמר לי, תוך אבחון מדויק של מצבי העגום לדעתו: אם לא אזדרז ואתפוס חתן בשנתיים הקרובות, בישר לי בחיוך פסקני, אף אחד כבר לא ירצה אותי, הואיל וכבר לא אוכל ללדת, כי הגוף שלי יתחיל להזדקן (תוך מבט בוחן ושטוף זימה שעבר משדיי לרגליי וחוזר חלילה), וסופי "לגמור רווקה זקנה שמאכילה חתולות רחוב כמו השכנה שלי מלמעלה", סוף ציטוט. 

לא יכולתי שלא לתהות אם גם לנו יש תקופת שימוש מומלצת על ידי היצרן, שבסופה פג תוקפנו? האם בגיל מסוים אנחנו הופכות מ"יפות" ל"שמורות היטב", או מ"כוסיות" ל"שמישות"? אולי גזר דינה של המכונית האהובה שלי תקף גם לגביי, כולל השריטות והפחחות?

או שאולי, במערכת זוגית יציבה ואוהבת, כמו זו שניהלתי עם האהובה הישנה, ניתן להחליק את אותם פגמים קלים ובלתי מזיקים, ולקבל באהבה את השריטות והקורוזיה שהצטברו אצלנו במרוצת השנים?

כרווקה נאיבית, אחת האחרונות שעדיין מאמינות באהבה ומחפשות אותה, אני מאוד מקווה שהאפשרות האחרונה היא הנכונה.

• הטור הקודם: כולם מסביבי מסתדרים בזוגות, ואני עדיין לבד

האימייל של הרווקה