יש צורך בכלים שיאפשרו לנו להבדיל בין עובדות לשמועות באינטרנט, כך סבור הממציא של ה-World Wide Web. סר טים ברנרס לי מודאג מהשימוש ביציר כפיו לצורך הפצת מידע מוטעה. ברנרס לי שוחח בעניין הזה עם ה-BBC כמה ימים לאחר שהופעל מאיץ החלקיקים הגדול במעבדות CERN בשוויץ. לקראת הניסוי, שעורר עניין גדול, הופצו ברשת תיאוריות אודות חור שחור שייפער בכדור הארץ כתוצאה מהניסוי ויבלע את העולם כולו. הקלות הרבה בה מופצות שמועות כאלה ברשת מדאיגה את ברנרס לי. לדעתו, יש צורך במערכת תיוג לאתרים שתאפשר לאנשים להבדיל בין מקורות אמינים לכאלה שאינם. למשל, אם יוצמד לתרחישי סוף העולם דירוג או תג שיבהיר כי רמת האמינות של תכנים כאלה היא נמוכה ביותר, זה יאפשר לשיטתו של ברנרס לי להפחית את מפלס החששות והדיסאינפורמציה. השקר מעניין יותר אם להתבסס על האימרה הידועה, באינטרנט השקר יקיף את העולם עשרות פעמים לפני שהאמת תזקוף את ראשה. השקר, אם להודות על האמת, השקר הוא לרוב מעניין יותר. כפי שמודה ברנרס לי, אנשים רוצים להאמין בתיאוריות קונספירציה ואמונות שליליות כאלה ודאי מזיקות. ברנרס לי ועמיתיו בקונסורציום ה-World Wide Web, גוף האמון על פיתוח תקנים לטכנולוגיות אינטרנט, תומכים ביישום מגוון של מנגנונים לדירוג ומיתוג אמינות של אתרי אינטרנט. האם מנגנוני דירוג יפתרו את הבעיה? נניח לרגע שקיימת בעיה אמיתית, כפי שגורסים ברנרס לי וחבריו. שאלת המפתח היא אם מנגנונים כאלה יפתרו אותה. כי הרי ברור שיתפתחו תיאוריות קונספירציה בנוגע למי ומה שעומד מאחורי מנגנוני הדירוג האלה ובמהרה יישמעו קולות שיתבעו בתוקף לא להאמין לכל תוכן המתויג כאמין. תהיה נוספת נוגעת לזהות נותני חותם האיכות. האם מפעילי האתרים יעידו על אמינותם – עניין לא סביר כשלעצמו - או מעלי התכנים (באתרי תוכן גולשים מפרסמי התכנים אינם מפעילי האתר). אולי הגולשים הם שידרגו את אמינות התכנים – אך במקרה כזה מדובר במדד פופולריות שהקשר בינו לבין האמת עשוי להיות רופף בלבד. יוזמה מנותקת מהמציאות בתקופה בה מדברים על ריבוי נרטיבים, מציאות פוסט-מודרנית, ו"האמת שלי מול האמת שלך", היוזמה של ברנרס לי נראית מנותקת מתמיד. כל ניסיון לקבוע אמת במסמרות ייתקל בתגובות זועמות של טוקבקיסטים שיצביעו על יחסיות האמת, העדר פלולריזם תרבותי, אינטרסים סמויים ושלל ביקורת שתצבע את האתרים עם תו התקן בצבע מאוד מסוים שלאו דווקא ישרת אותם. אנשים רוצים להאמין זאת ועוד, החתירה לדעת את האמת אינה בהכרח מכנה משותף לכל האנשים. יש אנשים הניזונים ממידע כוזב משום שהוא מחזק את אמונתם, משעשע אותם או מפחיד. לראיה הפופולריות של צהובון המרכולים נשיונל אינקוויירר בארה"ב המדווח תכופות על סלבריטאים בריאים שגוססים, על מתים שנצפו חיים וכו'. ספק אם תיוג ידיעות בעיתון כזה כ"לא אמינות" יזיז משהו לקוראיו. הם, כמו המוטו של הסדרה הקונספירטיבית "תיקים באפילה", "רוצים להאמין". וגם אם אינם מאמינים האינפוטיינמנט הזה, שילוב בין בידור לחדשות, משרת אותם היטב. הניסיון של ברנרס לי וחבריו להבדיל בין אמת לשקר ברשת קצת מזכיר את היומרנות של מועצת העיתונות הישראלית כאשר החליטה לפקח על אתרי התוכן בארץ, על אף שהיא גוף וולונטרי שכלליו אינם מחייבים את מי שאינו רואה עצמו כפוף להם. ההחלטה הזו חסרת טעם מכיוון שאתרי חדשות שרואים עצמם כפופים לכללי האתיקה ממילא מסכימים לפיקוח ואלה שלא יכולים להמשיך לשים קצוץ. כך גם במקרה של האמינות: רוב האתרים שיישמו מנגנוני תיוג צפויים להיות אלה שממילא נתפשים על ידי הציבור כאמינים למדי וסביר להניח שאלה שאינם לא יטרחו כלל. לגולשים יש חשדנות בריאה ובכלל, מה ההבדל בין האינטרנט לעולם הפיזי? האם אנשים מאמינים לכל שמועה שמופצת מפה לאוזן? האם הם מייחסים אמינות זהה למידע שמופץ בעלון לא חתום לבין חדשות המתפרסמות ב"ניו יורק טיימס"? גולשים שצברו קילומטרז' מסוים ברשת יודעים להתייחס בחשדנות בריאה למידע המופץ בדואר אלקטרוני, פורומים, אתרים קונספירטיביים ואפילו באנרים. הם מייחסים להם רמת אמינות פחותה בהרבה מאשר חדשות באתרים מוכרים. היוזמה של ברנרס לי היא פתרון מוצלח לבעיה שאינה קיימת.
שתף קטע נבחר שתף קטע נבחר 
