מלכת המדבר: סוף שבוע רגוע
סוף השבוע הגיע, ומסע מלכת המדבר הוריד הילוך. טל אימגור ניצלה את ההזדמנות להכיר את הנשים האמריקניות שבאו במיוחד לכאן כדי לחוות העצמה נשית יהודית. "בארצות הברית בחיים לא היינו שמות מוזיקה ומתחילות לרקוד באמצע הרחוב. הנשים כאן כל כך משוחררות, זה כיף"
צוות 10 זהו "צוות פלורידה". מירב וגילה הגיעו ל"מלכת המדבר" כחברות, ודוברות עברית קלוקלת. זו לא הפעם הראשונה שבה הן מבקרות בישראל. "כשאני חוזרת מחופשה בישראל לפלורידה, אנשים שואלים אותי איך היה", מספרת מירב, "ואני תמיד מתחילה לבכות כי אני לא רוצה לחזור הביתה". השלישית בחבורה, ג'ודי, שכבר הוזכרה בכתבות עבר, לא דוברת עברית כלל. היא ראתה תוכנית על מלכת המדבר בטלוויזיה לפני שנתיים ואז ראתה על זה פרסום בעיתון מקומי בפלורידה בשם "לחיים". "כל כך התלהבתי ממה שראיתי בכתבה, שכשראיתי את הפרסום, ישר נרשמתי, והעובדה שזה היה בישראל הייתה ממש בונוס". יש לה בת שגרה בקיבוץ, והיא מתגוררת אצלה. ג'ודי היא ההיפית בחבורה, ומעידה על עצמה שהיא "הולכת עם הזרם". היא אפילו הציעה לאמץ אותי אם אי פעם אני אבוא לפלורידה. אבל היא בעצמה מעדיפה את ישראל הרבה יותר מאשר את מקום מגוריה הנוכחי. ג'ודי היא היחידה מבין האמריקאיות ששמעה על "מלכת המדבר" באופן עצמאי. כל שאר הבנות שמעות על כך דרך התוכנית של הסוכנות היהודית שנקראת "שותפות 2000".
צוות פלורידה מימין לשמאל: מירב, ג'ודי וגילה (צילומים: אוה טיילור)
אנדריאה ארבל היא המנהלת חטיבת השותפויות בסוכנות היהודית לארץ ישראל והיא מסבירה את הרעיון מאחורי "שותפות 2000": "אתה יכול לבוא לישראל בתור תייר עשר פעמים, לשבת על החוף, ולא להכיר את ארץ ישראל שלי. התוכנית הזאת מחברת בין אנשים. כל קבוצה שאנחנו מאחדים מחזקת את הקהילות בחו"ל, ומאחדת את הזהות הציונית". היא מוסיפה ואומרת לגבי "מלכת המדבר" שזו הפעם הראשונה שבה יש תוכנית לנשים בלבד, להעצמת הנשים היהודיות.
ריקודי בטן ברחוב
ביום שבת, התעוררנו עוד לפני צאת החמה, בארבע וחצי בבוקר. לאלו מאיתנו שיודעות לרכוב על אופניים (לא כולנו מושלמות), ניתנה האופציה לצאת למסלול רכיבה שהוביל לתצפית בה חזינו בזריחה מעל לגבעות החול. בעוד אנו צופות במחזה המרהיב, אחת מהמלכות העבירה אותנו שיעור בטאי צ'י, והנחתה אותנו בנשימות נכונות. את החוויה הזאת סיכמנו בשעה בה הוכנו לנו כני ציור, מכחולים וצבעים, וניתנה לנו האפשרות לצייר את הדיונות היפות. רק חבל שלא כולנו ניחנו בכישרון טבעי (לחלקנו כתיבה באה יותר בקלות).
על האופניים בדרך חזרה מהזריחה
בשעות החופשיות של היום, ניתנה לי האפשרות להכיר מקרוב את "צוות פיטסבורג". עוד חבורה של נשים מעניינות ומצחיקות עד דמעות. מדובר גם כן בנשים שהגיעו דרך שותפות 2000, וכולן קשורות אחת לשנייה. איימי (49) שבאה עם אחותה ג'קי (47), היא גיסתה של אלן (47). קטי (58) היא חברתה של איימי. הן משכו אותי לשיחה ליד הבריכה, שהתחילה באופן מאוד אינטלקטואלי. זה התחיל בדיון בשאלה האם הנשים בישראל מרגישות שהן שוות ערך לגברים. מהר מאוד השיחה הידרדרה לפעולות מעיים, ואף לניתוחים פלסטיים שחלק מהנשים עשו.
בקשר לישראל, הבנות חלקו איתי שהן היו מאוד מופתעות מהפתיחות של הנשים שאיתנו במסע. "הנשים היהודיות בפיטסבורג בחיים לא היו שמות מוזיקה ומתחילות לרקוד ריקודי בטן באמצע הרחוב", אומרת לי אלן, "הן כל כך משוחררות פה, זה כל כך כיף".
איימי מספרת לי סיפור מאוד מעניין. בתה למדה באוניברסיטת קולומביה, לפני שנתיים, והייתה שותפה למאבק מאוד חשוב וידוע. "היה מרצה באוניברסיטה, בחוג ללימודי המזרח התיכון, שהיה מעיר הערות כלפי תלמידים ישראלים. למשל, הוא שאל תלמיד חובש כיפה כמה פלסטינים הוא הרג". בתה עמדה בראש מאבק לסילוק המרצה הזה מהאוניברסיטה. בסופו של דבר, לאחר הרבה הפגנות והרצאות, המרצה לקח שנת שבתון. בעקבות הסיפור הזה עלה דיון שלם בין הבנות, שבו הן סיפרו לי שהן מאוד מפחדות לשלוח את הילדים שלהן לאוניברסיטה, בתור יהודים, ושיש תוכניות שלמות על מנת להכין אותם לזה.
צוות פיטסבורג מימין לשמאל: קטי, אלן, ג'קי ואיימי
אחרי שעות הטבילה בבריכה, לוקחים את כולנו לסיור בניצנה, ומסבירים לנו על הלמידה באזור בנושא המחזור, ואנרגיה סולארית. קטי, שהיא תומכת נלהבת באקולוגיה בפרט, ובישראל בכלל, מודיעה לי שהיא שוקלת לבוא בינואר להתנדב בקיבוץ. "הבן הקטן שלי עדב לקולג', והבית שלי ריק" היא אומרת "וזה נראה לי מקום מקסים להיות בו".
לפנייה לכתב/ת 
