תגובה חסרת פרופורציה
במלחמה הבאה, מסכימים בצמרת צה"ל ובדרג המדיני, נחריב תשתיות אזרחיות ובסיסי שלטון בלבנון ובסוריה. עם הביקורת העולמית כבר נסתדר. ומי מנצח בקרב המוחות והאינטרסים הפנימי? כרגיל, חיל-האוויר. חשבון נפש ביטחוני - כתבה שלישית בסדרה
חשבון הנפש הביטחוני:
יש לכך מספר סיבות, שהתנגדות הממשל האמריקני לתקיפה היא רק אחת מהן. סיבה חשובה יותר היא שלא ברור עדיין לישראל באיזו מידה תקיפה באיראן - גם אם תהיה מוצלחת ותפגע בכל יעדיה - יש בה כדי למנוע או אפילו לעכב לזמן רב את תוכנית הגרעין. קיימת אפשרות, למשל, שצפון-קוריאה העניקה לאיראן בחשאי מתקן כמו זה שניסתה לבנות בסוריה. כך שלצד המאמצים הגלויים להעשרת אורניום, אפשר שבמתקן סודי ונסתר, אי שם בהרי איראן, מתקיים כעת מאמץ להפיק פלוטוניום ממוטות דלק משומשים.
סיבה אחרת להימנעות מתקיפה היא החשש שכתוצאה ממנה העם האיראני יתאחד סביב המשטר ולא ימרוד בו. עוד סיבה היא שפעולה שכזו תיתן לאיראן סיבה לפעולות גמול נגד אינטרסים של האמריקנים בעיראק, נגד נתיבי הובלת הנפט ונגד ישראל (באמצעות חיזבאללה ואולי גם סוריה וחמאס). או אז תאשים הקהילה הבינלאומית את ישראל בהחרפת המשבר הכלכלי העולמי, ולטהרן תהיה תואנה לפתח נשק גרעיני "להגנתה" ואף להשתמש בו נגד ישראל אם יהיה בידה. במטה הכללי מעדיפים לכן להכין ולשפר "זרוע ארוכה" בעלת יכולות חדירה ותקיפה מגוונות, שישמשו לתכלית כפולה: למתקפת מנע, במקרה שישראל תחליט לסכל בכוח את הפרויקט האיראני - או להרתעה, במקרה שלאיראן כבר יהיה נשק גרעיני. זהו כאמור הפרק החשוב והסודי ביותר במה שמכונה "תורת ההפעלה" של צה"ל. אף שפרק זה נמצא בתהליך מתמיד של עדכון ושינוי, הנושא עצמו כבר נוגס נתח ניכר מתקציב "ההתעצמות ובניין הכוח", הנגזרים מתורת ההפעלה.
הסוגיה השנייה בחשיבותה, אבל הדחופה יותר, בה מתחבטים במטה הכללי, נוגעת לאיום הנשקף לישראל ממערך אלפי הטילים והרקטות שבידי סוריה וחיזבאללה (ובעתיד אולי גם בידי חמאס). מערך זה מכסה כבר היום את מרבית שטחה של מדינת ישראל ומהווה איום לא רק על העורף האזרחי, אלא גם על הצבאי; כולל בסיסי חיל-האוויר והיכולת של צה"ל לגייס במהירות ותחת אש את מערך המילואים. אמנם לא כל הטילים והרקטות מסוגלים להגיע לעומק ישראל ולא כולם מסוגלים לזרוע הרס כבד. אבל הכמות שיש כיום בידי סוריה וחיזבאללה הופכת לאיכות, שעלולה לשתק את החיים בארץ לתקופה של חודשים ושבועות, לנטרל במידה מסוימת את יכולתו של צה"ל לפעול ולהכריח את ישראל לבקש הפסקת אש שהצד השני יציג ככניעה. מה שיעמיק את הכרסום בכושר ההרתעה של ישראל.
אין "אש" בלי "תמרון"
הלקח העיקרי שהפיק צה"ל - והפיקה ועדת וינוגרד - ממלחמת לבנון השנייה, הוא שאין בכוח ה"אש" לשים קץ לשיגורי הרקטות לטווח קצר. פירושו של דבר שגם עליונות אווירית מוחלטת, המסתייעת באמצעי מודיעין משוכללים ובכמויות אדירות של חימוש מונחה מדויק; וגם עדיפות מוחלטת באש ארטילרית - אינן מספיקות כדי לטפל בבעיה. ועדת וינוגרד גם התרשמה שחיל-האוויר הצליח במלחמה להשמיד את רוב מערך הרקטות הכבדות וארוכות הטווח, רק בגלל הישג מודיעיני ותכנוני חריג, שספק אם אפשר יהיה לשחזרו במלחמה הבאה.
בצה"ל הבינו, עוד לפני המלחמה, שאי אפשר לטפל ביעילות בבעיית הטילים והרקטות באמצעות "אש" מהאוויר ומהקרקע. לכן נחוץ "תמרון" - להגיע פיזית עם כוחות רגלים ושריון לאזורי השיגור, בעיקר לאלו קצרי הטווח. חתירה למגע תניס את מפעילי הרקטות, תפגע בהם פיזית במחבואיהם ותשבש את מערכות הלוגיסטיקה והקשר שלהם. אבל לשם כך נחוץ להכניס לשטח כוחות גדולים, שיתפרשו בו במהירות. ההכרה שרק "תמרון" מיומן וזריז ובהיקפים גדולים יכול לצמצם בצורה משמעותית את השיגור היא אחת הסיבות העיקריות, שבגללן מתמקד הרמטכ"ל הנוכחי בשיפור המוכנות (אימונים) והכוננות (ציוד) של כוחות היבשה של צה"ל.
אלא שבינתיים קמו בצה"ל ומחוץ לו כאלה המטילים ספק גם ביכולתו של "התמרון" להתמודד בהצלחה עם האתגר. כידוע, מצטיידים סוריה וחיזבאללה בכמויות אדירות של נשק נ"ט, בעיקר טילים חדישים נגד טנקים חודרי כל שריון ומטולי אר-פי-ג'י מסוגים שטרם הכרנו. הם גם מציפים את הדרכים במטענים ובמכשולים מכל הסוגים. מטרתם להסב אבדות כבדות לשריון הישראלי המתקדם ולעכב את התקדמותו. משהו מזה טעמו גדודי הטנקים של צה"ל כבר במלחמת לבנון השנייה.
להוריד את הכפפות
הרמטכ"ל לשעבר יעלון גרס בשעתו שכדי להתגבר על בעיה זו, צריך צה"ל להכניס ללבנון כוחות רגלים שישתלטו על השטח, ובעקבותיהם להכניס שריון שייתן להם סיוע באש. הפגם בהצעה זו הוא שכוחות רגלים מתקדמים לאט, ועד שיגיעו ליעדיהם (אפילו אם חלקם יונחתו מהאוויר) יימשכו השיגורים והפגיעות בעורף. בסוריה עתירת הביצורים, הפעלת כוחות רגלים ושריון תהיה קשה עוד יותר. בצה"ל מכירים בהגיון שיש בטענות אלו, ולכן הגיעו במערכת הביטחון למסקנה שאסור לנו להכנס למלחמת התשה ממושכת שתגרום נזקים ותכרסם בהרתעה הישראלית. לכן, עוד לפני המתקפה היבשתית - ואם יהיה צורך, במקביל לה - יש להפעיל אש אווירית בצורה מסיבית. אבל במתווה שונה מכפי שנעשה עד כה: במקום מרדף חסר תועלת אחרי משגר פה משגר שם - להרוס מהאוויר בצורה שיטתית את תשתיות שיגור הטילים בסוריה ואת תשתיות הלחימה והשיגור, שחיזבאללה מיקם ובונה בכפרים הלבנוניים וב"שמורות הטבע" החפורות והמבוצרות. לא מלחמת התשה, אלא "תגובה חסרת פרופורציה", שתשים קץ מהיר ללחימה, כפי שאמר אלוף פיקוד הצפון בראיון ל"ידיעות אחרונות".
זה לא הכל: מאחר שסוריה היא מדינה ריבונית, וחיזבאללה, שקיבל מנשיא לבנון והפרלמנט מעמד רשמי כגורם מגן הרשאי להפעיל נשק - אין מניעה מוסרית לגמול הן לסוריה והן ללבנון באותה מטבע על הרס התשתיות והכלכלה בעורף הישראלי. הדבר יאיים על שרידות המשטר בדמשק ויקים נגד חיזבאללה את העדות האחרות בארץ הארזים. הרמטכ"ל חלוץ דרש לפעול כך בתחילת מלחמת לבנון השנייה. אבל אולמרט ופרץ לא אישרו לו להפציץ בצורה יסודית ושיטתית תשתיות בלבנון, בעיקר בגלל לחץ אמריקני שלא לפגוע בממשלת סניורה. עכשיו, כשחיזבאללה יושב בממשלת סניורה ומכתיב את מהלכיה, מאוחדים הדרג המדיני והצבאי בישראל בדעה שבמלחמה הבאה אפשר וצריך להוריד את הכפפות, ואפילו נספוג גינויים מהעולם. ההנחה היא שכתוצאה מההפצצות המסיביות יבקשו סוריה ולבנון הפסקת אש כעבור ימים ספורים, ובכך תשיג ישראל את מטרתה גם מבלי לנהל לחימה קרקעית ממושכת.
אבל בכך חזרה למעשה ישראל למעשה לתפישה המכונה "מלחמה מבוססת אפקטים". משמעותה שנפעיל אש בצורה מסיבית לא רק לפגיעה נקודתית בגורמי האש והביצורים של האויב, אלא גם ביכולתו לשקם את עצמו ואת כלכלתו ולחיות חיים נורמליים בזמן המלחמה ואחריה. האלוף במילואים גיורא איילנד ניסח זאת בפשטות, פחות או יותר כך: "לא ייתכן שבביירות ילכו לים בשעה שנהריה וחיפה סופגות". גישה דומה לזו נוסתה למעשה במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בשנות התשעים. זה לא הצליח, בעיקר מפני שצה"ל הפעיל אש קרקעית ואווירית לשולי הכפרים - לא כדי לפגוע ביושביהם, אלא כדי להבריחם לביירות.
ההנחה הייתה שהפליטים ילחצו על ממשלת לבנון. האוכלוסיה ברחה, אבל ממשלת לבנון לא עשתה דבר. חיזבאללה המשיך לשגר, ובסופו של דבר נאלצה ישראל לקבל את תנאי הפסקת האש של חיזבאללה. לא כך יהיה עכשיו, אומרים בצה"ל; המכה הישראלית תהיה כה כואבת, עד שהלבנונים ידאגו לרסן את חיזבאללה. מה גם שלוחמי הארגון והשיעים יהיו בין הנפגעים העיקריים. ומה באשר לגינויי העולם בדבר פשעי מלחמה ישראליים? נסתדר עם זה, אומרים בצה"ל. נספוג ונחכה שהסערה תעבור. העיקר שחיזבאללה וסוריה ילמדו לקח, ולצה"ל יוחזר כושר ההרתעה.
נחושתן "יירט" מערכות כחול-לבן
כתוצאה מתפישה זו זוכים שוב חיל-האוויר והמודיעין של צה"ל לעדיפות בהקצאת משאבים - על חשבון כוחות היבשה כמובן. עובדה זו מעוררת ביקורת וכעס מוצדקים. בכירים בכוחות היבשה ואלופים במילואים טוענים כי ההסתמכות היתרה על חיל-האוויר היא שגיאה: חלק משדות התעופה הצבאיים יופגזו בטילים מדויקים, ולכלי-הטיס תהיה בעיה להמריא מהם. החיל גם יהיה עסוק בימים הראשונים בחיסול מערך הנ"מ הסורי - וזה שחיזבאללה מקים בלבנון - כדי שיוכל לפעול בחופשיות. לכן, מציעים המבקרים, על צה"ל להצטייד בטילי קרקע-קרקע טקטיים מונחים ומדויקים מאוד. אלה מאפשרים להגיב באש לעבר מקורות ירי ומטרות קרקע נבחרות במהירות רבה בהרבה מחיל-האוויר, בדיוק שאינו נופל מזה של מטוסי הקרב - ובפחות משליש העלות.
טענה נוספת היא שאין שום ביטחון שה"לחימה מבוססת האפקטים", שכשלה במלחמה האחרונה, תספק את התוצאות המקוות בזו הבאה. רבים מהמפקדים הבכירים והמוצלחים של כוחות היבשה של צה"ל בעבר ובהווה חוזרים ואומרים כי בסופו של יום, רק "תמרון גדול" יכול להביא להכרעת ה"מוקאוומה". לטענתם, בחלק לא גדול מהתקציב שמקבל חיל-האוויר אפשר לקנות ולצייד את כל אוגדות השריון העיקריות של צה"ל במערכות אקטיביות להגנה מפני טילים מדגמי "מעיל רוח" ו"אגרוף ברזל". מומחים ישראלים וזרים, שבחנו מערכות אלו מתוצרת רפא"ל והתעשייה הצבאית, אומרים החלטית שהן מסוגלות ליירט בהצלחה כל טיל נ"ט או אר-פי-ג'י שמאיים לפגוע ברכב קרבי עליו הן מותקנות. יתרה מזאת: הן אינן מהוות סכנה ללוחמים שבתוך הטנק או בקרבתו. בשורה התחתונה: הצטיידות נרחבת בהן תאפשר לשריון שלנו לתמרן בחופשיות ולנוע במהירות גם בשדה קרב רווי נ"ט.
בקרב המוחות והאינטרסים הזה מנצח בינתיים חיל-האוויר בגדול. האלוף נחושתן ובכירי החיל כבר יירטו את התוכנית להצטייד בטילי קרקע-קרקע טקטיים מתוצרת כחול-לבן. אשר לשריון - רק בעוד כמה חודשים יחל צה"ל להתקין מערכות "מעיל רוח" על מאה הטנקים הראשונים. טיפה בים. קשה גם לדעת כמה זמן תימשך ההתקנה, וספק אם מעט הטנקים הממוגנים הללו יהיו מבצעיים במלחמה הבאה. ההצטיידות המתוכננת במערכות נוספות תימשך שנים. לא נותר אלא להתפלל שחיל-האוויר אכן יקיים בפעם הבאה את מה שהוא מבטיח.
