פסטיבל עכו למציאות מדומה
בחסות חלום הפיוס והדו קיום מקדמים אותנו המיעוט הערבי מצד אחד והנהגתנו החלולה מהצד השני למצב בלתי נסבל
עם כל חומרתם, אירועי עכו – החל בנסיעתו "השקטה" ו"האיטית", ו"בלי הרדיו" כמובן, של תאופיק, שכל מה שרצה זה לחזור הביתה בשלום; עבור בקריאות "איטבח אל יהוד" ביום הכיפורים במדינת היהודים, וביהודים הנסים על נפשם מפני "קומץ" ערבי מוסת; וכלה בדרישה ש"הערבים הפלסטינים בישראל" יקבלו חסות בינלאומית לפני שהפוגרום היהודי רחמנא לצלן יפקוד אותם – הארועים הם בעיקר סימפטום.
סימפטום, שחלקו האחד הוא מיעוט ערבי פורע במקצתו, שזיהה את רפיונן וחדלונן של המערכות השלטוניות הישראליות, ששש לקרוא תיגר על "מדינתו", שאינו חושש להזדהות עם המרים שבאויביה ולפרקים אף להתקומם נגדה גם בעת מלחמה (למשל, באוקטובר 2000). זהו מיעוט שממאן רובו ככולו בעידודה ובהנחייתה "האמיצה" של הנהגתו (הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית), להשלים עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ואשר אינו חדל להוציא את דיבתה בניכר כל אימת שנקרית על דרכו ההזדמנות.
וזה סימפטום, שחלקו השני הוא הנהגה ישראלית חלולה, מפוחדת ומופקרת, הקשורה בטבורה למערכת משפטית "מתקדמת" ולתקשורת "מאוזנת" ו"נטולת פניות", המבקשות, יחדיו ובנפרד, להשית על כולנו את עדית השקפותיהן ו"ערכיהן הנאורים". אלה ערכים אשר מתקיים בהם בוז לייחודיות קבוצתית, במיוחד אם היא מבית, אך בה בעת עולה מתוכם הבנה מפליגה לדרישת הייחודיות של האחר השוכן בקרבנו, או החי בסמוך אלינו. ואלה ערכים המגלמים בקרבם לעג בלתי מוסווה כלפי כל מי שקרקע בעבורו היא ערך היסטורי ודתי, אלא אם עסקינן בייחודיותו האתנית של האחר הדורשת לגלות אמפתיה כלפי העדפותיו הטריטוריאליות.
ואלה ערכים הכוללים בעיקר צווי אל-תעשה כלפי הקמים על המדינה היהודית לכלותה מבית ומחוץ, בין השאר בנימוק ששׂוּמָה עלינו להקפיד קלה כבחמורה במילוי כללי המשפט והמוסר האוניברסליים, גם אם הצד השני מפרם ברגל גסה. ואלו ערכים המקדשים את שמירת החוק, למעט המקרים שאכיפתו תישא עמה "עוולה" בלתי נסבלת כלפי הקבוצה האתנית האחרת. ואלה גם ערכים, שפיקוח השלום הנכסף שבהם דוחה כמעט כל ספק וסייג, שכן בלעדיו "חיינו אינם חיים".
ומנגד ניצבת הנהגה, שראשה היוצא חרד שמא "בישראל יהיו פוגרומים נגד לא-יהודים" לאחר התפרעויות יהודים עקב ניסיון רצח של ילד יהודי בן 9, אך שב ומתעלה מעל עצמו במקרה דנן בקריאה "נרגשת" ו"אמיצה" לתושבי עכו "להרגיע את הרוחות", וכמובן לא מבלי ש"אחוות העמים" ו"הדו קיום" תדרוש ממנו את המפגש המתבקש עם "משפחות הרוגי אוקטובר". אותם "הרוגי מלכות פלסטין", שביקשו לחרף את נפשם למען אחיהם לנשק כשאלה פתחו באינתיפאדה רצחנית כלפי אזרחיה היהודים של "מדינתם".
וזו הנהגה אשר שר ביטחונה "נסחט" כאחרון הלימונים להקים את "ועדת אור", ובלבד ש"הערבים הפלסטינים בישראל" לא ייפרעו ממנו בקלפי ב-2001. ועדה שהמיתה סירוס וחידלון על המשטרה, שחלק מפרי באושיה ניכרים בימים האחרונים ברחובות עכו. וזו הנהגה שראשה הנכנסת מפגינה אומץ רב משלה בקריאתה לאזרחים לבל "ייקחו את החוק לידיהם" ואף "יגרמו חלילה נזק לרכוש". וזו גם הנהגה, אשר פינליסט הפריימריז שלה מחרה מחזיק אחרי קודמיו מקדימה וטוען בהתייחסו לאירועים כי "יש לכבד את האחר".
מי שמוגדרים כזרם מרכזי מתון בקרב המיעוט הערבי בישראל ושמובחן הבחן היטב בידי יהודים רבים מאחמד טיבי ובני עדתו, דורשים מאתנו תיקונים שאלו רק חלק מהם: ביטול חוק השבות; שלילת המנדט מאבו מאזן לעשות ויתורים מישראל; השבת כלל הפליטים לבתיהם תוך קבלת אזרחות ישראלית מלאה; מתן אזרחות לפליטים ערבים אחרים; אזרחות ישראלית מלאה לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל וכן למי שיינשא לאזרח ישראלי; שינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה רב-תרבותית; פסילת חוקים המנוגדים לחוקה הפלסטינית; וכל זאת, כמובן, לא מבלי שנשיב לפלסטינים את כל האדמות ש"גזלנו" מהם ב-1967.
זה מיעוט שמעמדו בישראל משופר לאין ערוך משל אחיו במדינות ערב ואף מאלה שבאירופה, גם אם אינו חדל להאשים את "מדינתו" באפרטהייד, גזענות ואפליה. אפליה שמתבטאת לדוגמה בסירוב גורף להצטרף לאחיו הפלסטינים על טפיו, יישוביהם, שטחיו ובתיו, על אף שהוא דובר את שפתם, שותף לדתם, מזדהה עם מטרותיהם ומנופף בדגלם – ובלבד שיישאר באותה "ישראל גזענית ומפלה".
אך כיוון ששנו רבותינו וחכמינו וטענו כי במימוש חזון "שתי מדינות לשני העמים" ננוחם ואף נפוצה בפיוס ובשלום אזוריים נכספים, לא נותר לנו אלא לתמוה שמא כולנו בכלל נתונים בפסטיבל. מעין פסטיבל עכו למציאות מדומה, שבה משאת הנפש של מיטב חולמינו קורמת או-טו-טו עור וגידים מעשיים, ובא לציון גואל..., או לפלסטין.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
