בגידתה של התקשורת בתרבות

כשאומרים אצלנו "תרבות", מתכוונים ברוב המקרים לתוכניות בידור בעברית. כשאומרים "מוסיקה ישראלית" מתכוונים לשירים פופולאריים ברשת ג' ובגלגל"צ. בזכות התקשורת שהפכה את ה"תרבות" למילה שגורה, ריקה מתוכן, המשמשת בעיקר לתחליפים דהויים. את מרבית משאביה היא משקיעה בתוכניות בידור וברייטינג בטוח, ובכך היא לא רק מזהמת את מוחנו, אלא מסכנת את קיומנו הרוחני ואף הפיסי.

כיצד ייתכן שהאמנות הישראלית המצליחה כל כך בעולם היא סוד שמור בישראל? כיצד זה שאמנים שזכו בפרסים בינלאומיים בתחומי האמנות החזותית והמוסיקה נשארים מחוץ לתחום? כיצד המדינה מצמצמת באופן עקבי את תקציבי החינוך לאמנות ולמוסיקה? כיצד הקונסרבטוריונים הולכים וקמלים בהדרגה? כיצד ערוץ התרבות, שהיה מפעל התיעוד וההפצה היחיד של תרבות ישראלית מקורית נסגר מחוסר תקציב? איך ייתכן שאין כמעט שיעורי מוסיקה בבתי הספר בארץ? וצריך גם לשאול מדוע המדינה מעניקה מעט כל-כך לפריפריה בכלל ולנגב בפרט?

מפתיע שבניגוד לכל היגיון וכנגד כל הסיכויים, על אף התנכרות התקשורת לתרבות ובעיקר לתרבות המוסיקאלית, זו שאיננה שירים פופולאריים מסחריים, אנו עדים לפריחה תרבותית שאין לה אח ורע בעולם.

כל כך הרבה אמנים יוצרים בארץ הזאת, עובדים קשה לפרנסתם ועושים את אמנותם בזמנם החופשי. רבים מהם מוצאים עצמם בקשיי יומיום מבישים. מי שלא מצליח להגיע לרייטינג מוצא עצמו מחוץ לתודעה הציבורית, והתקציבים האמורים לסייע, מועטים ומחולקים במשורה. ובכל זאת האקדמיות למוסיקה ולמחול הומות בתלמידים, וכך גם בתי-הספר לאמנות ולתיאטרון. הארץ מלאה במקהלות ובחבורות זמר, בקבוצות של חובבי הפיוט, בתזמורות של מוסיקה ערבית, מוסיקה קלאסית, בהרכבים קאמריים, באנסמבלים למוסיקה חדישה, בזמרים של מוסיקה אתנית, בנגני מוסיקה חסידית, בלהקות רוק מתקדם, בהרכבי ג'אז מעולים. אלא שעל זה כותבים מעט ועוד פחות משדרים. ואם כבר מדווחים - זה נעשה בקיצור, ברדידות, חוטא לאמת ומבזה את האמן ואת יצירתו.

התנהלותה השערורייתית של התקשורת בעניין זה היא פרי הבאושים של תפיסה חינוכית חדשה ועדכנית כביכול, הדוגלת בהקניית ידע שימושי בלבד, הסוגדת לטכנולוגיה ולרכישת מקצוע מפרנס, ומתעלמת מערכים חינוכיים, שלא לומר מתרבות.

משנה חדשנית זו מטיפה לתחרותיות ולהישגיות, ונדמה שכל עניינה הוא ציונים גבוהים של התלמידים בבחינות הבגרות. גדל כאן נוער שלא התחנך לצפות, לקרוא ולהאזין, שלא נחשף לתרבות של ממש. לא למקורות ישראל מן התנ"ך והתלמוד ועד לספרות העברית החדשה, לא להיסטוריה, ובוודאי שלא לאמנות או למוסיקה. אפילו לא לזמר העברי, וודאי שלא למוסיקה האמנותית, שהיא אמנות מופשטת, שלהבנתה נדרשות למידה, התנסות והפנמה.

גיהנום של ריקנות

אם לא נתעורר ונבין את חשיבותה של התרבות לעתידינו תהפוך ארצנו לגיהינום של ריקנות, שבו מוסיקה קלוקלת, אמנות חזותית פורנוגראפית ותיאטרון שכולו בידור זול ירעילו את בארות נשמת האומה.

עלינו להמשיך לעשות אמנות ישראלית בגאווה, לא להתפשר על איכות, גם לא להתפשר על קומוניקטיביות. הן אינן סותרות זו את זו. לא ניתן למפלצות הרייטינג לחסל את החברה הישראלית. לא נפחד מהביקורת המתנשאת, הפוסלת אפשרות לכינונה של תרבות מקומית ישראלית משמעותית.

ניתן ליצור אמנות ישראלית שיהיו לה שורשים בארץ ובאנשיה. מותר ואף צריך ללמד את שפות האמנויות השונות, לתת מקום חדש ומכובד גם למוסיקה. אפשר לעשות זאת בעברית, ומותר לחבר בין הרוק, הפופ, הג'אז, הערבי, הים-תיכוני, הפיוט, החסידי והקלאסי, אפשר אפילו לחבר את המסחרי והאמנותי, מבלי להתפשר על אמירה כנה, מורכבת ועמוקה.

אך על התקשורת להתחבר אל תחושת שליחות ולוותר ולו במעט על הרייטינג המיידי. ביכולתה לבנות רייטינג ארוך טווח, שבמרכזו תרבות ישראלית אמיתית. עליה לתת כמובן מקום לכוכבים נולדים, אך להשכיל לתת מקום ראוי גם לכוכבים שכבר עברו כמה שנים מאז נולדו. הרי גם הדוגמנים-שחקנים-זמרים של היום, אם בוערת בהם היצירתיות האמנותית, ימשיכו לפעול גם כשכבר לא יהיו כל-כך נוצצים.

אל לתקשורת לשפוט את האמנים הישראליים לחומרה רק משום שאינם מביאים רייטינג מיידי. אל לה להתפלש בעפרם של נביאי שקר, הסוגדים להצלחה הכלכלית המיידית. אל לה ללכת שבי אחר הוולגארי, המציצני. יש לתת מקום של ממש גם למה שהוא מורכב יותר, אמיתי יותר, משהו מכאן. על התקשורת להפנים את כוחה החינוכי, להביא אל קהלה גם מסרים של אמת ושל עומק, לחנך אותו להבין וליהנות מן התרבות הישראלית.