הוא בישל לה, והיא קלטה שהיא מתאהבת
הוא ראה הכל, הצליח לראות דרכה תוך כדי שליית הרביולי, הוא אפילו לא היה צריך להקדיש לזה מחשבה. היא חייכה, נזכרה בפירנצה. תמיד היתה נזכרת בפירנצה כשהתאהבה. סיפור
היא הסתכלה עליו מבעד לאדים שבסיר וחייכה לעצמה. גבר נאה, חשבה לעצמה, רואים את הרכות והוותק. היא סימנה לעצמה את העובדה שהציפורניים שלו נקיות ומטופחות. "אתה מיומן בזה, אפשר לראות", היא כמעט לחשה, מבלי להישיר אליו מבט.
הקול שלה היה סקסי מאוד אבל לא פתייני, היא מעולם לא היתה צריכה לפתות באופן אקטיבי, הם תמיד התפתו לה מבלי שיכלו להגיד איך או למה.
הוא מזג את הרוטב הוורוד על הרביולי ופיזר בזריזות פרמזן מלמעלה, רק אז התפנה לחייך אליה. "כן זאת 'מנת הבית', זאת הפעם השנייה שאני מכין אותה", חייך אליה "בואי נשב לפני שזה מתקרר".
הוא ראה הכל, הצליח לראות דרכה תוך כדי שליית הרביולי, הוא אפילו לא היה צריך להקדיש לזה מחשבה, לא לפעולה ולא אליה. הוא אכל הרבה כאלה, בלי מלח זה הכי טעים.
השולחן היה ערוך בדיוק רב, רק מה שצריך, הכי איכותי, הכי נקי, הכי קרוב לצבע לבן. היא קלטה שהיא תכף מתאהבת ונבהלה - אלפית אחת של שנייה והיא כמעט שלו.
היא אכלה בשקיקה את הרביולי. "מופלאים, ממש שירה, הכל כל כך מדויק, הבנתי בדיוק למה שהתכוונת ברוטב", חייכה אליו. היא העבירה את אצבעה על תחתית הצלחת אוספת את שארית הרוטב , נוהמת קלות.
"שתף אותי", ביקשה, "רק תזכור שאני בת, אני מבקשת לדעת את כל הפרטים בדיוק, כולל אלו שאתה חושב שהם מיותרים", חייכה אליו.
החדר התמלא ריח של תאנים
"את רוצה לטעום את זה? ליקר תאנים יווני, מכפר בדרום שמייצר 300 בקבוקים בשנה בלבד". הוא מזג לשניהם כוסית מהנוזל השקוף. החדר התמלא ריח של תאנים, היא שמה לב פתאום לתאורה המיוחדת שישבו בתוכה, האור רך אבל בהיר, הנרות יצרו צללים על הקיר. היא הצליחה לראות את התמונה על הקיר ממול. היא חייכה, נזכרה בפירנצה. תמיד היתה נזכרת בפירנצה כשהתאהבה. למרות שמעולם לא היתה שם, תמיד, ועכשיו, ערגה לשם.
"היה לי מאוד טעים, בעצם זה הרביולי הכי טעים שאכלתי בחיי, מעדן אמיתי, תודה. ובכלל נחמד מצידך להזמין אותי ככה ישירות לתוך החיים שלך, בלי לחשוש, שתדע שזה גרם לי להעריך אותך יותר".
פתאום שמה לב שהיא מדברת המון, מאז שנכנסה, שעה קודם לכן, לא הפסיקה לדבר. הוא לא דיבר כמעט, למעט שאלות פונקציונליות, אבל הוא הקשיב מאוד במדויק לכל מילה או תנועה שלה. זה נהיה לה ברור שהוא פשוט קולט אותה לחלוטין.
הסמיקה, הרגישה ערומה מולו, כאילו נתפסה על חם. היא שונאת להיות מובכת, להיות ערומה מול גבר זר, שקופה להפליא. הלחיים שלה רתחו, שנאה להסמיק בנוכחות זרים, אבל זה קרה, ומשום מה הערב זה לא הלחיץ אותה.
"כן", הוא חייך ולגם את הכוסית עד סופה, "קלטתי אותך כבר בטלפון, 'ייאוש מתוק' אני קורא לזה, שתדעי לך שאיני נוהג כך, אבל היה משהו בקול שלך שאפשר לי לחרוג ממנהגי, ואני שמח על כך".
אפילו המוזיקה שלו נכונה, לעזאזל
הוא הפעיל את המוזיקה מרחוק, אפילו המוזיקה שלו נכונה, לעזאזל. שוב זה שוטף אותה, הצורך לגעת בו, לקום ולהצמיד לו נשיקה. היה משהו במוזיקה הזאת שעורר אותה לגמרי, משהו מוכר וחבוי. היא התאפקה, כמובן.
כל חייה התאפקה, כמובן,
לא זכורה לה אפילו פעם אחת שהעזה לחרוג ממנהגה.
נזכרה באיזו סצינה מינית פראית, כשהיתה נערה התאהבה בחייל שגר ממול, יום אחד הוא לקח אותה לחדר מכונות של המעלית ושם איבדה את בתוליה, תוך כדי שהמעלית עולה ויורדת. הזיכרון גרם לה להסמיק שוב. הוא קלט את חוסר הנוחות שלה ושאל "הכל בסדר?" היא חייכה מבוישת, "כן סתם נזכרתי בעובדה שאני לא באמת ביישנית. אין לי מושג מה יוצא לי מזה, מהביישנות הזאת". היא הישירה מבט אליו, קולטת את ישיבתה המתגרה, את ידיה בוחשות בשערה, המבוכה חלפה לה, פתאום היא כן פתיינית בעיני עצמה. נהיה לה חם בכל הגוף.
אחרי הכוסית השלישית של שיכר התאנים היא כבר לא שלטה בעצמה, זאת אומרת שלרגעים נדמה היה לה שהיא לא שולטת בעצמה, שהכל אפשרי. היא ישבה מולו כולה בתוך פנטזיה סוחפת, היא חייכה אליו תוך כדי שהיא מדמיינת אותם מתגלגלים בין השמיכות, בא לה לנשוך אותו, פתאום הרגישה שפשוט בא לה לקום ולשים לו ביס בפטמה.
הוא קם בפתאומיות, כאילו נבהל מהמחשבה שלה. "את נראית מבוסמת, אני מקווה שאת בטוב". היא שמעה אותו מרחוק במטבח מכין קפה, הקשיבה לקצב פתיחת הארון, לצלילי המצית החשמלי שמדליק את האש, אפילו נדמה היה לה שהיא שומעת את הלהבה, ואז זה הגיע, ריח משכר של קפה חזק מילא את האוויר.
באותו הרגע החליט שהוא רוצה אותה
היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות. הוא הסתכל עליה מבעד להשתקפות שעל החלון של הדלת, ראה את בבואתה, היופי שלה עבר דרך הזכוכית, גם הרכות וההתפתלות הקלה. באותו הרגע החליט שהוא רוצה אותה, נזכר בחיוך בשיחת הטלפון שלה. די חוצפני מצידה, חשב לעצמו ומזג את הקפה לכוסות קטנות על מגש מעץ. "ביישנית? את אמרת ביישנית?" צעק לעברה.
ואז גילה שהיא עומדת ממש מאחוריו. מבלי ששם לב היא התקרבה, ישירות לתוך המרחב שלו, נעמדה ממש קרוב. היתה בטוחה שייסוג או יהיה במבוכה, אבל להפתעתה הוא שתק וחייך, חווה את הרגע במלואו מבלי להוציא מילה או לסמן כל מבוכה או הססנות.
כזה הוא שרגא. ככה אני מכיר אותו, כמי שחווה את הרגע במלואו, יושב בנחת, לוקח את הזמן לכל פעולה ופעולה, מרגישים שהוא "מלא", שהוא חזק בתוך ההווה. נפגשנו על רקע מקצועי, באתי לבקש ממנו עזרה, וקיבלתי, את מלואה של העזרה, בדיוק מה שהייתי צריך.
על הדרך הצלחתי ללמוד ממנו גם את "הישיבה השקטה", הריכוז הלא רטליני, הבודהיסטי. בכלל תמיד חשבתי שהוא נזיר בודהיסטי שבמקרה התחפש לאיש מן היישוב כאן אצלנו בממלכת ה"יהיה בסדר".
אני אוהב לראות איך שהוא מתמודד עם "טמטום מקומי", אוהב לשמוע אותו "עומד מולם", מדבר בטלפון בקיצור ובנחרצות, מסוגל לא להתעצבן גם מול שיא הטיפשות. אין לך ברירה אלא להסכים איתו, בעיקר כי כשהוא צודק אז הוא צודק. ואם הוא לא, לא מבין או לא צודק או לא רוצה, אתה תדע ותמנע בעצמך ממבוכה.
"שרגא", היא קוראת לו, אפילו שהיא יודעת שלא קוראים לו בכלל שרגא, "אני אוהבת לשמוע אותך מספר עליו, מאוד חביב בעיני שרגא שלך, אפילו קצת יותר ממך". היא מצחקקת ובדרך כלל מזנקת עלי לחיבוק פתאומי או נשיקה רטובה.
אממממ....נחמד יותר ממני. בינינו, היא צודקת.
לפנייה לכתב/ת 
