השמש תמיד זורחת בקליפורניה. ב"פמליה", סדרה קליפורנית מאין כמותה, השמש זורחת גם מהחיוך של וינס צ'ייס, כוכב הוליוודי בהתהוות, וכן, גם מהתחת של ארי גולד, הסוכן שלו. אבל בפרק השביעי בעונה השנייה של הסדרה, ירד עליהם שלג.
זה קרה בפסטיבל הקולנוע "סאנדנס".
"הפמליה" ב"סאנדנס". הגוף קופא ביוטה, אבל הלב נשאר בקליפורניה
אפשר להוציא את וינס והפמליה שלו מלוס אנג'לס אבל אי אפשר להוציא את לוס אנג'לס מארי גולד. "אתה לא מגיע ל'סאנדנס' בשביל השלג, אתה מגיע ל'סאנדנס' בשביל החום", הוא הצהיר אז ושם פעמיו ליוטה, מדינה הידועה בעיקר במורמוניה, אבל גם בשלגיה שיורדים על באי פסטיבל הסרטים העצמאיים הזה. ארי גולד לא ירשה לעצמו לצאת מהוליווד ליוטה בשביל שלג, אלא אם כן השלג הזה יביא לו זהב.
גולד, צ'ייס ופמלייתם פושטים על פארק סיטי, יוטה, כדי לצפות בפרימיירה של "שדרת קווינס", ובעיקר כדי לשכנע את ג'יימס קמרון ללהק את וינס לסרט גיבורי העל החדש שלו "אקווה מן".
היה זה החורף האמיתי הראשון ב"פמליה" הידועה בסצינות בגדי הים שלה, וכשסדרה חמת מזג כמוה פוגשת בחורף אמיתי, זה מעורר תקוות גם עבורנו.
שקיות קטנטנות של קטשופ קפוא. אין ערכת הצלה סימבולית יותר, עבור אמריקאים תועים בשלג. הפרק ה-11 בעונה השלישית של "הסופרנוס"
הוא החורפי ביותר בתולדותיה, עם מאפיונר רוסי עלוב למראה שהופך לדימוני כשהוא נעלם בשלג. הפרק ייזכר לדורות ככזה שהוליד את אחת התעלומות הגדולות של הסדרה: לאן נעלם הרוסי?
טוני סופרנו בשלג. פרק שנראה כמו תוכנית בפני עצמה
כריסטופר ופולי נשלחים בחוסר רצון לגבות חוב מדג רקק רוסי בשם ולרי. השלושה הולכים מכות במכונית של פולי, והקרב מסתיים בתחיבתו של ולרי המת לתא המטען ובנסיעה לפיין בארנס, אזור מיוער בדרום ג'רזי, אידיאלי להשלכת גופות.
אבל ביער מתברר שוולרי עדיין חי, חי מאוד. הם מכריחים אותו לכרות את קברו והוא מכה אותם באת ונמלט. טלפון משובש אחד לטוני מעלה שוולרי היה לוחם ביטחון פנים שהרג 16 צ'צ'נים במכה אחת. פולי מספר לכריסטופר שיש להם עסק עם מעצב פנים שהרג 16 צ'כוסלובקים במכה אחת. הפחד גורם להם ללכת לאיבוד במה שנראה כמו מרבץ שלג אינסופי.
עד שטוני ובובי בקלה יושיעו אותם, הם משוטטים, רבים ומשחקים נפלא באחד הפרקים הקומיים ביותר בסדרה. סטיב בושמי ביים אותו, עם יותר מקריצה ל"פארגו" ו"צומת מילר" של אחים כהן.
ומה קרה לרוסי? "למי אכפת מאיזה רוסי?" זעם על כך בתגובה דייויד צ'ייס. "זה מה שהוליווד עשתה לאמריקה. חייבים שיהיה סיום לכל דבר? אין מסתורין בעולם?" וכך, עד היום, הפרק נראה כיישות עצמאית, תלושה מהעלילה הכללית, כמו נובלה שנשתלה בתוך רומן רב פרקים. וכמו עמי אירופה, כך גם האמריקאים למדו על בשרם שרוסים תמיד יהיו בלתי מנוצחים כשזה מגיע לטריטוריה הטבעית שלהם: שלג.
מי שמחפש חורף דיקנסי באמת, עם קור תמידי, ילדים מלוכלכים ומבוגרים נצלנים, ימצא אותו בסאות'פארק. בעיירה שבלב קולורדו יש רק שתי עונות, "חורף" ו"יולי", והיא מושלגת תמיד.
"סאות'פארק". איפה חורף, אם לא שם?
למרות תדמיתה המופקרת, גם בסאות'פארק לא מוותרים על מסורת סדרות אמריקאיות ותיקה, והיא לשדר מדי דצמבר פרק כריסמס מפואר,
ופרק הכריסמס של העונה השמינית הוא אחד מהחגיגיים שבהם. הוא מסופר כאגדת חורף, על יצורי יער שמשיחם, בנה של קיפודה, עומד להיוולד בקרוב. סטן נקלע לעולמם ומגלה שיצורי היער החמודים הם למעשה עובדי שטן, וזה ברור, כי "אלוהים בחיים לא ישכב עם קיפודה".
אבל בפרק הזה יש הרבה יותר משלג וקיפודים. יש בו את חטיפתו של קייל היהודי, במיטב מסורת חג המולד, שכן ידוע שהשטן יכול לשכון בגוף של יהודי בלבד. לקראת סוף הפרק, מסתבר שזה בכלל לא סיפור שהיה באמת, בניגוד לסנטה קלאוס, שהיה באמת ויהיה לנצח.
קרטמן המציא את הסיפור, ואין פלא שהוא כולל גם ביצוע הפלה לבן השטן, ומסתיים סמותו של קייל ההודי, מאיידס.
"זה יותר ממזג אוויר, זה גורל". כך אמרה לורלי גילמור ללוק על השלג הראשון. זה קרה בעונה השישית, בפרק ה-11. מכל סוגי המשקעים שהתברכה בהם סטרארס הולו, הביוגרפיה של לורלי גילמור השאירה עקבות משמעותיים דווקא בשלג.
"בנות גילמור". פנטזיות חמימות בקור מקפיא
"הדברים הכי טובים קרו לי כשירד שלג", לורלי אמרה פעם לרורי. "מסיבת היום הולדת הכי טובה, הנשיקה הראשונה, הצעדים הראשונים שלך".
כאן בישראל, אין לנו שלג. בטח לא השנה. גם לא בחרמון. זה יותר ממזג אוויר, זה גורל. זו הגזירה שנגזרה עלינו להיות תקועים בפנטזיה הים תיכונית הזאת של מדינה שטופת שמש גם בימים בהם היא אמורה להיות שטופת גשם.
"בנות גילמור" מציעה פנטזיה אחרת. של אמא ובת צעירות וחברות, ששותות המון קפה ויורקות שנינויות. כמה מהרגעים הפנטסטיים ביותר בסדרה קרו בשלג. תכנון החתונה של לוק ולורליי, למשל. הרגעים האלה הפשיטו את הסדרה מהציניות שלה ונגעו בקיטש, ולעיתים נדירות, גם סתמו ללורליי את הפה. זה קורה כשיורד שלג, מסתבר. לא שאנחנו כאן אי פעם נדע את זה.
הרבה לפני ששרה פיילין יח"צנה את אלסקה, עשה את זה רופא יהודי בשם ג'ואל פליישמן, שנקלע לשם בעל כורחו. "חשיפה לצפון",
סדרה על עיירה אלסקאית קטנה, היתה נטע זר עבורנו, ממש כמו עבור ד"ר פליישמן, שנשלח אליה מניו-יורק כדי לשמש כרופא היחיד בעיירה.
"חשיפה לצפון". אנשי אלסקה הקרירים
השלג העבה, האייל הקורא, האינדיאנים האמיתיים, הציידים הלבנים, המרחבים העצומים הקורצים למתנחלים ובקתות העץ הכבדות - כל אלה היו כחייזרים לעינינו המזרח תיכוניות, שבלעו את כל הכפור הזה בשקיקה.
דמויות המשנה הביזאריות שלה, כמו תפאורת השלג הכה זרה לעיננו, הן שעשו את הסדרה.
אפילו מופע מרהיב כאורות הצפון,
הן הצליחו להפוך למרהיב יותר. עד מהרה התברר שהרופא הוא יצור קפוא בהרבה מתושבי סיסלי, אלסקה, והרגע המושלג הכי מוצלח בסדרה היה כשעזב אותה סוף סוף.
ועם זאת, אחרי לכתו, דמויות המשנה, האהובות ממנו, התפזרו והתרופפו, וכך התברר שהוא היה החומר הסודי שגרם לאיגלו הדמויות החלקלק לעמוד יציב. ואנחנו הבנו שגם באלסקה, לא מסתדרים טוב בלי יהודים.
ומהי סצינת החורף המושלמת שלכם? טבקבו לנו!
