מסורת הטיוח דילגה על צ'יקו תמיר

הפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט החליט באופן מפתיע להגיש כתב אישום חמור נגד אחד מקציני השדה המצטיינים של צה"ל, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר. מדובר באחת ההחלטות התמוהות בקריירה המשפטית-צבאית של מנדלבליט.

תא"ל תמיר נאשם כי איפשר לבנו בן ה-14 לנהוג על טרקטורון צבאי שהועמד לרשותו בתוקף תפקידו כמפקד אוגדת עזה. תוך כדי נסיעה בטרקטורון הנער פגע בטעות ברכב אזרחי חולף. עקב כך, ניסה אביו לטשטש את העובדה שבנו הוא זה שנהג בטרקטורון ובניגוד להוראות הצבא  לא דיווח על הארוע. במקום זאת פיצה תמיר כספית את הנהג הנפגע וכך ניסה לסגור בשקט את הפרשייה המביכה.

יומיים לפני פרסום החלטתו של הפצ"ר, התפרסם מסמך שיש בו על מנת להעיד עד כמה החלטתו הנוכחית נראית תלושה מהמציאות שבה הצבא מורגל להתנהל. ארגון זכויות האדם "יש דין" פרסם דו"ח המסכם את מדיניותו המקצועית של מנדלבליט בתחום מרכזי המצוי תחת סמכותו. 

בדו"ח ששמו "חריגים" מוצגת לראשונה התמונה הכוללת של תוצאות החקירות שמצ"ח והפרקליטות הצבאית נהלו למן ראשית האינתיפאדה השנייה (סוף ספטמבר 2000), ועד לשלהי שנת 2007, נגד חיילים שנחשדו במגוון עבירות, ביניהן: הרג, פציעה, התעללות, ביזה ופגיעה ברכוש. מתברר שמתוך 1,246 חקירות שנפתחו נגד חיילים במהלך למעלה משבע שנות האינתיפאדה השנייה, רק 78 חקירות, היינו כ-6% הבשילו לידי כתבי אישום. זאת על אף שלמעלה מ-2,000 אזרחים פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה, נהרגו בתקופה זו ועוד אלפים רבים אחרים נפצעו ברמות חומרה שונות.

במילים פשוטות: על אף שהמדיניות הכוללת של הצבא במהלך האינתיפאדה השנייה היתה שלא לחקור את עצמו ברוב המקרים שהובילו למוות או פציעה של אזרחים פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה, גם ברוב המכריע של המקרים שבהם כן נפתחה חקירה, היא לא הבשילה לשום הליך משפטי.

מסקנות כותבי המחקר הן שקיים כשל מבני ומתמשך באופן שרשויות החקירה והתביעה הצבאיות מתמודדות עם עבירות המופנות נגד אזרחים פלסטינים. בעוד צה"ל חוזר על טענתו כי הוא רואה ומטפל בחומרה בהתנהגויות של "חריגים" הפוגעים באזרחים, האמת היא שהחריגים הם דווקא אלו שכן מועמדים לדין, מורשעים ומשלמים מחיר אישי עבור פשעים שהם מבצעים.

מציאות זו מלמדת שתהא עמדתו הרשמית של צה"ל אשר תהא, בפועל הצבא מפקיר את בטחונם האישי של מליוני פלסטינים שעליהם חלה עליו חובה חוקית להגן, לשרירות ליבם של חלק מהחיילים.

ברי שאם ישנו גורם מרכזי בתרבות הארגונית של צה"ל התורם יותר מכל למציאות זו, הרי שזוהי תרבות הטיוח והכזב המשגשגת ברוב שדרות הצבא, בלא לפסוח על משרדי הפרקליטות הצבאית, עליה מופקד הפצ"ר מנדלבליט.

אלא שתרבות הטיוח בהחלט אינה הגורם היחיד: חוברת אליה תרבות "המגיע לי" ו"זכותי לעשות מה שבראש שלי", שאיפשרה מלכתחילה לתא"ל תמיר לתת לבנו הקטן לנהוג בכלי רכב מבצעי ויקר שצה"ל העמיד לרשותו על חשבון משלם המסים שלנדיבותו, מתברר שוב, אין קץ. התנהלות זו אינה אלא שיקוף של התרבות הארגונית הקלוקלת שבה תמיר התרגל להתנהל ולתפקד, ובהצטיינות יתרה.

לא נותר אלא להשתומם מכך שהפצ"ר מתעסק עם תא"ל שבנו נהג בטרקטורון צבאי ובדרך שרט מכונית אזרחית עוברת. האם עם הקצינים הבכירים שנתנו הוראה לזרוק פצצה של טון על ביתו של סלאח שחאדה שהביאה למותם של עוד 14 אזרחים פלסטינים ביולי 2002, או עם אלו שנתנו הוראה לירות פגזי 155 מ"מ לכיוון רכוזי אוכלוסייה פלסטינית וגרמו להרג שבעת בני משפחת ע'אליה בחוף בית להייה ביוני 2006, הוא כבר מיצה את הדין?

דרור אטקס מרכז את פרוייק האדמות בארגון "יש דין"