שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ירוקים מעבר לקו הירוק
    הם מגדלים גידולים אורגני, ממחזרים וצורכים פחות, אוגרים מים ורותמים את חום השמש. הם רוצים חיים פשוטים קרוב לטבע, וחרדים לשלום האדמה - וגם לשלמותה. הגל הירוק לא נעצרה בקו הירוק, רק שכאן יש "אנחנו והם" - לא תמיד שיתוף ושיויון - ובשטחים הפתוחים רוצים המתנחלים לראות יישובים פורחים - לא רק חיות בר וחורש טבעי; בעיניהם זו שמירה על הסביבה

    אריאל בן שטרית מביט על הכרמים שלו בגאווה לא מוסתרת. "נטעתי את הכרם האורגני כי חשוב לי שגם המוצר וגם האדמה יהיו בריאים ונקיים מרעלים. חשוב לי לשמור על האדמה, ולכן אני מגדל את הכרם בצורה שתועיל ותפרה אותה, ולא תדכא ותזיק לה לאורך שנים. אני לא מוכן לזהם אותה בחומרים כימיים שמרעילים אותה".

     

    לא הרחק משם, בוחן גם האמן הסביבתי אסף קדרון את פרי עבודתו, שמלווה את כל מי שנכנס בשערי החווה, דרך הגלעֶד ליהושע בן נון ועד בית הכנסת הקטן. קשה להישאר אדיש לאופן בו הוא שילב את האבנים אחת לאחת. "כל יצירה בנויה מאבני אותו מקום. האבנים שראו את ההיסטוריה, ויכולות לשדר מה שהיה פה - שלווה ושלמות. זה קשור לקדושה, ולראיה של מי אנחנו בעולם הזה".

     

    לא, אנחנו לא במצפה בגליל או בחווה מבודדת בנגב. אנחנו ביצהר, בלב השומרון. לכרם האורגני קוראים "הררי קדם", והאמן קדרון הוא חתנו של אברי רן, מי שנחשב מנהיג "נוער הגבעות".

     

    הגל הירוק לא נעצר בקו הירוק, ומעבר לו ניכרת כיום פריחה של מודעות סביבתית עמוקה. החיבור בין האנשים כאן - והאידאולוגיה שלהם - לארץ ולשמירה עליה, טבעי לחלוטין; ברור מאליו ממש. אבל המציאות יותר מורכבת. תפיסת העולם הסביבתית ותפיסת העולם של המתנחלים לעיתים מתנגשות - לעיתים עומדות בסתירה מוחלטת. כי הרי כל הירוק הזה לא ממש מתיישב טוב עם השאיפה ליישב עוד גבעה, ועוד אחת, או עם "קומץ" משחיתי עצי הזית למשל. גם כשמתקרבים למחוזות היותר "אדומים" של המודעות הירוקה - אלה של שיתוף ושיוויון - הכתום והירוק לא ממש מתערבבים.

     

    חיבור לאדמה 

    לפני כ-15 שנה, כשאברי רן הקים חווה אורגנית במאחז "גבעות עולם", גם בשומרון לא ידעו איך לאכול אותו. החווה שהקים הפכה לאבן שואבת להרבה צעירים שנפלטו ממסגרות שונות, ומצאו שם את עצמם, נקשרים לטבע ולאדמה. מאז קמו עוד התארגנויות אורגניות ביהודה ושומרון, שמשלבות חיי טבע עם התפיסה של עם חוזר לארצו, ומחדש ימיו כקדם. בהמשך קמו יישובים רבים אחרים, שהחזון שמאחוריהם מדבר על החיבור לאדמה ולארץ, ושאנשיהם דוגלים בהגנה על הסביבה - ולא רק ממניעים אידאולוגיים ופוליטיים.

     

    הישיבה התיכונית בסוסיא היא מקום שכזה, אך ראשי מסתייגים כשמאשימים אותם בהצטרפות לטרנד. מאז הקמתה, לפני עשור, עוסקת הישיבה "בהעמקה ידיעתית ונשימתית" בתחומי התורה והסביבה. ולא - לא מדובר פה על צביעת הקירות בירוק, אלא על התפיסה שהסביבה היא המקום לעיון מעמיק בבריאה ובנפלאותיה.

     

    עוד על ירוקים וכתומים:

     

    "זה מתבטא בכמה דברים", מסביר המנהל חיים בר-חי, "העברנו את התקשורת לדואר אלקטרוני והפחתנו את השימוש בנייר במשרדים, אבל אלה הדברים הקטנים", הוא אומר. "גם הפחתנו מאוד - ובשאיפה לחסל - את השימוש בכלים חד-פעמיים".

     

    תחילה זה נשמע כמו גימיק, אבל בר-חי מבהיר שמדובר באקט מהפכני בנסיבות של הציבור המדובר, שמטעמי כשרות וקדושה נחשב לצרכן בלתי נלאה של כלים חד-פעמיים. בכלים שמשליכים אחרי השימוש אין צורך הרי להפריד בין בשר וחלב, ולעולם אין בעיית סכו"ם. מי שראה שבתות סמינר בישיבות מכיר היטב את ערימות הפלסטיק העצומות שנאספות שם במוצאי שבת.

     

    "ברור שיותר נוח להשתמש בכלי חד פעמי במקום להגיד לעשרה חבר'ה לשטוף כלים ולבזבז שעה, אבל היום אנחנו כן טורחים, וחוזרים למסטינג הישן והטוב. אנחנו לא מביאים כלים חד פעמים לסיורים ולסדנאות, ומקפידים על כך מאוד", אומר בר-חי.

       

    אבל גולת הכותרת הסביבתית מבחינתו היא הפנימיה הירוקה שנבנית בימים אלו. "זה אומר מבנה שמתחשב בטבע ובסביבה, עם הרבה מחשבה והשקעה בחיסכון בחשמל. כיוונו את המבנים כך שחדרי השינה יקלטו מקסימום שמש כדי לחסוך בחימום, ופטריה שעל הגג קולטת אור ומעבירה אותו בסיבים אופטיים לתוך הכיתות. גם חלק מהבידוד עשוי מחומרים ממוחזרים".

     

    בהמשך מתוכננים פאנלים סולאריים ואפילו שבשבות, ורוצים לאגור את מי הגשמים ולהעביר את המים האפורים מהכיורים והמקלחות להדחת האסלות והשקיית הצמחייה.


    "אין לנו עניין בעוד דונם ועוד סלע". יישוב בשטחים (צילום: אסף שמואלי)

     

    "המטרה הסופית היא שהבניין ידבר חינוך וסביבה. שלא רק נדבר על זה בכיתה, אלא שגם הבניין יעשה זאת. כל הישיבה מנסה לחנך לאהבת העם והארץ, ולאהבת הסביבה. ללמוד את זה, לחיות את זה ולאהוב את זה", אומר בר-חי.

     

    "אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה"

    אבל הקונפליקט קיים. מצד אחד, כל שוחר סביבה שואף לשמור על כמה שיותר שטחים פתוחים עבור הטבע וחיות הבר, ומתנגד להקמת יישובים חדשים בשטחים אלה. מצד שני, האידאולוגיה שלה מחנכים בישיבה דוגלת בהרחבת ההתיישבות הקיימת ביהודה ושומרון, והקמת יישובים נוספים.

     

    בר-חי לא מתבלבל. "אנחנו לא מרבים להתעסק פה בפוליטיקה. יש לנו מגוון תלמידים, אפילו כאלה שהוריהם מוגדרים כשמאל. ברמת העיקרון אין לאף אחד עניין לשים אצבע על עוד דונם ועוד סלע. אף אחד פה לא לוקח משהו שהוא לא צריך. גם המבנה הוא של שתי קומות. יכולנו להתפרש, אבל לא עשינו זאת".

     

    "הנושאים האלה לא עומדים זה מול זה", ממשיך בר-חי. "המוטו שלנו הוא הסתפקות במועט וצניעות. זאת הסיבה שהשלוחה שלנו נמצאת ליד טבריה ולאו דווקא בשטחים. יש פה חינוך סביבתי ולאו דווקא פוליטי".

     

    ענייני שפה

    "המצב הסביבתי חמור גם בלי פוליטיקה, ליהודים וגם לערבים", אומר רועי סימון, מנהל בית ספר שדה עפרה. "הבעיה המרכזית היא אכיפה. יש הרבה נחלים מזוהמים, טיפול בשפכים ושפוכת של קבלנים וציד. יש למשל המון נקודות קינון של דורסים שהיו בעבר והיום אינן. לפעמים זה כמו המערב הפרוע פה. תפסנו לפני שנה מלכודת של צבוע; אתה יודע שהציידים קיימים, אבל אתה כבול כי המדינה לא נותנת כלים ופקחים".


    אתר פסולת בלתי חוקי בשומרון (צילום: תמר דרסלר)

     

    סימון יודע שבאזור הזה, עם כל הבעיות האחרות, הסביבה נמצאת בתחתית סולם העדיפויות התקציבי, למרות שלבעיות שהוא מתאר אין קו ירוק או גבול סגול. ובכל זאת, במעט הכלים הקיימים, יצאו בית הספר ועמותת "ירוק עכשיו" בבנימין בסקר שאוסף נתונים על מגוון מפגעי הסביבה באזור: תחנות דלק פיראטיות, מחצבות לא מאושרות, אתרי פסולת בלתי חוקיים ועוד. את הבעיות העלו מול המנהל האזרחי ואיגוד הערי לאיכות סביבה.

      

    אך גם היוזמה הסביבתית המפותחת הזו, הפכה לעדות לנסיבות המורכבות הקיימות מעבר לאותו קו ידוע. השפה היחידה בה ניתן למלא את הסקר היא עברית. למרות שיש באזור תושבים נוספים שדוברים שפה אחרת (והיא לא אנגלית). "הייתי שמח שגם הערבים ייקחו את זה. לא לקחתי צד... אני לא מייצג את הימין ולא את השמאל. אני איש שמירת טבע ואני חושב שאחת הבעיות היא מודעות... רק תיסע על הכביש ואתה תזהה שם מפגעים... ", אמר סימון.

     

    היתה עוד פעילות סביבתית שדיברה רק בעברית, אך הפעם הדבר נעשה בתיאום ובכוונת תחילה, תוך שיתוף פעולה יוצא דופן בין יהודים וערבים, מתנחלים ושמאלנים, ששילבו ידיים במאבק משותף בגדר ההפרדה באזור גוש עציון.


    חקלאות כמו לפני מאות שנים בוואדי פוכין (צילום: ירון רוזנטל)

     

    "אני מאמין שזה אחד המפגעים האקולוגיים הכי גדולים בישראל", אומר ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון, שיש לו ביקורת גם על מערכת הביטחון וגם על הארגונים הירוקים, שנאלמים דום כשמדובר במפגעים מעבר לקו.

     

    גוש עציון נשאר כידוע בתוך גדר ההפרדה, אבל 17 אלף הפלסטינים שגרים בכפרים מסביב הפכו מבחינת מערכת הביטחון לסכנה ביטחונית על ירושלים, ולהכן רצו להקיפם בגדר נוספת דרך ואדי פוכּין. "יש שם תרבות חקלאית מאוד מיוחדת. משקים שם ממעיינות ובריכות איגום, וזה מדהים איך עדיין עובדים שם את האדמה כמו שעשו מאות שנים - והגדר היתה אמורה למחוק את זה", הסביר רוזנטל את הסיבות שהביאו אותו להתנגד למהלך. 

     

    גם הפעם הדו-קיום השברירי בשטחים הרים את ראשו. שהרי כשמגיעות מצלמות הטלוויזיה, לכל צד יש את הנרטיב בו הוא צריך לדבוק, ושיתוף פעולה פלסטיני עם המתנחלים עלול היה לגבות מחיר כבד. לכן, את העצומות, ההפגנות והלחצים הפוליטיים עשו בעברית ללא השכנים, אבל פגישות תיאום היו, ועדכונים שוטפים זרמו משני הכיוונים."זה היה מאבק מאוד מעניין של מתנחלים, שמאלנים וערבים. והוא הצליח", מסכם רוזנטל. 

     

    מה רואה היהודי ומה הערבי?

    יצחק (איצ'ה) מאיר, הולך בנתיב הפתלתל שעובר בין הירוקים והכתומים בנחישות ומתוך ביטחון. "ההתיישבות בארץ התנ"ך צריכה להיות רק בהתאם לטבע, לא נגדו", הוא אומר. "צריך לחיות פה חיים נכונים, חיי קבע עם התייחסות לדורות הבאים, כי הקונפליקט הוא מיידי בכל צורת התיישבות. כל יהודי שחי מתייחס לאיך האזור יהיה בעתיד, לעומת המבט של הפלסטינים שהוא של כאן ועכשיו".

     

    איצ'ה סיים לימודי סביבה ב-1976, היה 14 שנים בבית ספר שדה עפרה, עבר לרשות הטבע והגנים, היה ממקימי האיגוד לאיכות הסביבה בשומרון והיום הוא המנכ"ל. אין כמותו בר סמכא בנושא, והוא מודע לביקורת הסביבתית המוטחת נגדו ונגד חבריו לתנועת ההתיישבות.

     

    "אני לא מתווכח. במצב הנורמלי חיים אורבניים הם נכונים יותר סביבתית, אבל כל מקרה לגופו. במצב תיאורטי יש התנגשות של 'עם חוזר לארצו' מול הגישה הסביבתית, אבל ב-30 השנה מאז שחזרנו לכאן יש התקדמות מבחינת הסביבה.

     

    "אומרים שאנחנו לא מקיימים צדק סביבתי ואני אומר שזה לא נכון. הסכם אוסלו קטע תהליכים חיובים מאוד מבחינת סביבה בשטחי A ו-B, הפלסטינים הם אלו שלא רוצים להשתתף. היה פה הרס טוטאלי של הסביבה: זיהום, כרייה, חציבה, השלכת פסולת, ביוב וכריתת יערות – אין פה יותר יערות".

     

    "זה בדיוק כמו משפט שלמה", אומר יוסי דגן, מוועד מתיישבי השומרון, "מי שלא אכפת לו מהארץ, הארץ היא לא שלו; מי שמזהם את האדמה בגלל פוליטיקה בכוונה תחילה - לא באמת אוהב אותה. לפני ההתיישבות היהודית ביו"ש, הפגיעה בסביבה היתה חמורה יותר. המפתח הוא איזון בין הצורך הציוני להפריח את השממה לבין השמירה על הטבע. אני מאמין שזה משתלב, והחוכמה היא לייצר התיישבות בריאה, גם חברתית וגם סביבתית".

     

    "הארץ הזאת, לא משנה של מי היא היתה או למי היא תהיה, אנחנו קיבלנו אותה מהדורות הקודמים בצורה מסויימת וצריכים להעביר אותה לדורות הבאים ברמה טובה יותר", מסכם ירון רוזנטל. "... אין אצלי יהודים ערבים; אני מסתכל בגובה העיניים כמו בן אדם. מי שלא פוגע בטבע אני איתו; מי שפוגע בטבע - אני נגדו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ירוקים מעבר לקו הירוק"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אסף שמואלי
    לא מוכן לזהם. בכרם של בן שטרית ביצהר
    צילום: אסף שמואלי
    אבני המקום. האמנות של קדרון
    צילום: אסף שמואלי
    עשו לביתם. כלוב מיחזור בברוכין
    צילום: אסף שמואלי
    צילום: אסף שמואלי
    עוד גבעה ועוד אחת? נוף בשומרון
    צילום: אסף שמואלי
    "יש התקדמות מאז שחזרנו". יצחק מאיר
    צילום: תמר דרסלר
    מומלצים