לא קל להכיר חברים חדשים באמצע החיים
מהר מאוד הבנתי שהתקן של החכם הסיני הזקן לא יאויש כאן. אף אחד לא יתייצב אצלי לשפוך את הלב או להתייעץ רק בגלל שצדעיי הלבינו והחיוך שלי מייצר כמה עשרות קמטי חוכמה. הזובור המוזר הזה כדי להתקבל לקבוצת הצעירים חסרי-המנוח האלה הציק לי
יעל הסתגלה לקבוצת החברים המבוגרים שלי במהירות, ומהר מאוד הפסיקו להסתכל עליה כעל "צעירה". לי לוקח יותר זמן להסתגל לקבוצת החברים הצעירים של יעל ולהשתלב בה.
חששתי שלא אדע לדבר את העברית העכשווית. שירחמו על יעל. חששתי מהמפגש החברתי עם מי שיכולים להיות ילדיי. מהר מאוד הבנתי שהתקן של החכם הסיני הזקן לא יאויש כאן. אף אחד לא יתייצב אצלי לשפוך את הלב או להתייעץ רק בגלל שצדעיי הלבינו והחיוך שלי מייצר כמה עשרות קמטי חוכמה. העובדה שהייתי מנהל חטיבת המבקרים ברשות הטבע והגנים לא מרשימה כאן אף אחד. להפך, גם הם קוראים עיתונים. פרסים שזכיתי בהם, נסיעות בעולם, התנסויות שבני גילי היו אוהבים לשמוע ולדוש בהם. כלום. הם מבקשים אותי נטו, מאפשרים לי להתרגל ולהתקבל. אני מסקרן אותם. הגיל לא הוסיף ולא גרע. הזובור המוזר הזה להתקבל לקבוצת הצעירים הזו, חסרי המנוח, הציק לי. אני לא יודע אם זה אפשרי בכלל, להיות אי פעם חלק מהם. אני לא סובל להיות אאוט-סיידר. החלטתי שאם לא אומרים לי אני לא שואל שאלות מיותרות.
בת אל, חברתה של יעל, החליטה לחגוג את יום הולדתה בלב מכתש רמון. מתאים לי. אפשר יהיה לשחרר את הילדים באחו המדברי, לתת להם לנשום אוויר צח, לטעום אבנים ולהשתין חופשי על אדמת הלס הצהובה.
כבר כמה עשרות שנים שלא ישנתי באוהל במדבר, והשמיים שם זכורים לי כחוויה שאסור להחמיץ. אולי עלמא תתרשם ותצבור בזכותי עוד זיכרון ילדות מרשים.
הגענו לחניון המדברי. אלה שהגיעו לפנינו כבר מאובקים וסדוקי עור. כשנועה מחבקת אני לא מרגיש כמו בקוקטייל עשירוני. בת אל מנשקת חזק באמת, היא מאושרת לראות אותנו.
הילדים כבר התמזגו ודוהרים בסיבובים, כמו סייחים שהרסן הוסר מהם. הם מתרחקים מאיתנו, תכף כבר לא ישמרו אפילו על קשר עין. היחסים בין ההורים מקרינים על היחסים שלהם זה עם זה. גם היחסים שבין הילדים מחממים את אלה של הוריהם. קיוויתי לתה מתובל בצמחי מדבר, אבל הבדווי מקבל אותנו עם כוס תה של ויסוצקי.
באוהל האירוח רובצת קבוצת גברים צוהלת. רוכבי אופניים, עצרו לחניית לילה. מספרים זה לזה בדיחות שכבר מזמן הפסיקו להצחיק. זוהי פלוגת מילואים שהתגעגעה והחליטה לקיים מפגש אזרחי של סוף שבוע בין קו לאימון. בלי הנשים כמובן, משוחררים מעול המשפחה.
מצלמת בעירום מלא שגריר מדינה אירופית עם אהובתו
הסייחים נרדמו. יעל מספרת על הפרויקט החדש, עבודתה כצלמת פורטרטים תיעודית מזמנות לה מפגשים מעניינים עם אנשים שצריך להכיל ולהשתדל שלא לשפוט. הפעם היא מצלמת בעירום מלא שגריר מדינה אירופית עם אהובתו הצעירה. האיש, תוך כדי צילומים, משוחח בטלפון עם נשיא, ראש ממשלה ומנהיג חמאס, "ועל הזין שלו טבעת זהב ופירסינג יהלום". עוד דרך להתמודד עם אובדן הנעורים. "עוד פתרונות לבעיות המקובלות", אומרת בת אל.
השגריר היה מאושר מהתמונות. הוא מבקש הגדלות כדי לתלות בביתו ואומר שישלח חברים להצטלם. מהצעירים האלה למדתי שלא לשפוט, לקבל עניינים שלי עדיין קשה לקבל. אני מיושן, אבל משתפר. האיש, שהפך להיות לנו לחבר, שלם עם עצמו. אין קשר בין חייו הפרטיים לבין עבודתו המוערכת והמתוקשרת בשירות המדינה ממנה בא. מצחיק לעבור איתו בשדה תעופה כאשר גלאי המתכות מצפצף בטירוף. הדרכון הדיפלומטי משחרר אותו מהסברים מביכים.
הטמפרטורות צנחו לאפס, עלמא שונאת שנצמדים אליה, גם אם בחוץ קור כלבים, והיא דוחפת. אני אומר ליעל שלא הספקנו להראות לה את השמיים. יעל כבר לא שומעת. כולם ישנים באוהל. יצאתי להשתין. השמים מדהימים, מרשימים עוד יותר מאלה של הזכרונות.
עברו פחות משעתיים, והאוהל קם לתחייה. אולי הקור, אולי הרצפה הקשה, אולי דממת המדבר, העירו את נגה. היא פצחה בצרחות, בדציבלים מופרזים, והעירה את עלמא, שהצטרפה למנגינה הנוראית, וכך כמעט כל הילדים באוהל.
החברים מתעוררים, חלקם צוחקים מרוב ייאוש. חלקם רוטנים, חלקם כמו זומבים מנסים להרגיע, להשתיק. יעל ואני מרגישים אשמים, הילדים שלנו התחילו את הקונצרט הזה. אחרי חצי שעה חזר השקט. חלק מהילדים שסירבו להשתתק עברו עם הורה למכוניות מותנעות לחמם, חלק נרדמו וחלק היו מקשיבים לסיפורי לילה לשעת חירום שעדיף להירדם בהם מיד או לישון שנת נצח.
הזנחתי את הסקווש שהיה פעם חלק חשוב בחיי
שש בבוקר, יצאתי להחליף את יעל במכונית המחוממת. נגה ישנה כמו תינוק. גלי צה"ל משמיעים מוזיקה מתאימה למיואשים ורופפי נפש. אור מתחיל לבקוע במזרח הרמון. על הגבעה שמול אני מזהה דמות, נראה לי שהיא מבצעת תנועות טאי צ'י. זה יפה. התנועות מוצאות חן בעיניי. אני משוכנע שאם הייתי מנסה את תנועות הריקוד האלה, הייתי נראה כמו שק תפוחי אדמה שהפיחו בו חיים. הזנחתי את משחק הסקווש שהיה פעם חלק כל כך חשוב בחיי. אהבתי את המשחק, את התחרותיות ואת תחושות ההקלה של אחר כך. להפסיק להזיז את הגוף, להפסיק להקשיב לו, זה כמו התאבדות בהילוך איטי. אני מתבייש בעצמי. שוב פעם מתבייש בעצמי.
מן הגבעה שממול יורדת גברת, לבושה כאילו יצאה מאחורי הקלעים של תיאטרון בופון, בצבעי ורוד וסגול ואדום. הפרחים הטרופיים שעל כובעה רחב השוליים כל כך זרים למקום.
פנים/חוץ. לפנות בוקר. דרך עפר מדברית. עפר יושב במכונית ומביט דרך החלון. דמות פרחונית יורדת מהגבעה. אשה מבוגרת לבושה אקסטראווגנטי. הדמות מתקרבת אל המכונית מתוך השטח הצהוב.
עדה (בחיוך): ידעתי שאפגוש אותך כאן פעם.
עפר: עדה? המון זמן שלא.......
עדה (מצביעה על נגה הישנה, מחייכת חיוך גדול): שמעתי!
עפר: זאת נגה, הקטנה.
עדה (לוחשת): איזה ממי. שמעתי גם שאשתך..... אני רוצה שהיא תצלם אותי.
עפר: ואצלך?
עדה: גרושה פעם שלישית, כעת עם דיויד. אהבה מסובכת. לא נתחתן כנראה.
עפר: וההורים?
עדה (מחייכת): מתו כבר מזמן, התייתמתי (צוחקת).
עפר: את נראית כל כך טוב.
עדה: אני חייבת מאהב. עם דיויד זה לא עובד, הוא עבר כבר את גיל 60.
עפר: מה לא עובד?
עדה: הסקס. הוא... לא.
עפר שותק.
המשך: בלעדיהם הייתי מת. בזכותם אני יודע - אתאושש
הפרקים הקודמים:
