בלעדיהם הייתי מת. בזכותם אני יודע - אתאושש
הפרויקט הסיני שלי מקרטע, ואני פונה לעזרת חברים. בזמן האחרון אני מזניח את עצמי, מרגיש שאני מבשל מתכון בטוח להריסת הקשר שלי עם יעל, אשתי הצעירה. אני כבר לא מופתע לראות את עצמי בראי מקומט ומדובלל. אולי זה סוג של דיכאון
עפר, גרוש פלוס המתקרב לגיל 60, התחתן עם יעל, החברה הטובה ביותר של בתו תמר. יש להם יחד שתי ילדות קטנטנות. הוא מתאר את חייו בצומת מורכב זה: האבהות החדשה והישנה, הסבאות, ההורים הקשישים.
אצלנו במשפחה לא מספרים. לא מכאיבים. מתכוונים לטוב. יצרני סודות מדופלמים. כשסבתא שלי הלכה לעולמה (הייתי בן עשר) הסתירו ממני, ובסוף הפסקתי להתגעגע. נשאר רק החור. כשקטי, האחות הקטנה של אמא, הלכה לעולמה בגיל יותר מ-70, לא סיפרו לאחותה הבכורה זלי, שמתגוררת באיסטנבול. במשך שנים עוד היתה שואלת את אמא איך קטי? מה שלום היד שלה? ואמא היתה עונה "יותר טוב".
אצלנו פוחדים להכאיב. כשבעלה של זלי הלך לעולמו מובן שהסתירו, היא לא ידעה על מותו ונפרדה מהעולם בידיעה שהוא בבית נופש לחולי אסתמה בהרים. וכך הלאה - גירושים נשמרים בסוד, מחלות בטח, על כשלונות בעבודה הס מלספר. גם שמחות מחביאים, מחשש לעין הרע.
זה לא פועל ואני מושך עוד ועוד. מסרב להיכנע
נורית הפסיכולוגית שלי אומרת שאני לא יודע לצאת בזמן. ביחסים. ביצירה. בעבודה. נראה שהפרויקט הסיני שלי נכשל. במהלך ארבע השנים האחרונות השתדלתי לחבר בין טכנולוגיות ישראליות שנראו לי מבטיחות לבין קבוצות משקיעים מסין וסינגפור. נוצרו בינינו יחסים נפלאים. החברים הסינים מתבקשים על ידי הממשלה והממסד שלהם, לרכוש ידע וטכנולוגיות במערב, בתחום האנרגיה, איכות הסביבה, החקלאות ועוד. הם פונים אלי לאתר להם את מבוקשם. לפעמים הם מוצאים בעצמם ומבקשים ממני רק למסד את הקשר.
אני מסרב להיכנע. כל הזמן קורים דברים, יש תזוזות, תעבורת מיילים, מהנדסים סינים מגיעים ארצה לבדוק. ישראלים נוסעים לסין להסביר. טיוטות חוזים עפות על כנפי הנט, וכלום. לא נחתמים הסכמים ואני מושך עוד ועוד. אני לא מצליח להבין מדוע זה לא מתממש.
בזמן האחרון אני מאשים את עצמי; נראה שמשהו בי מנטרל את מימוש היחסים שבין הסינים לישראלים. איך אפשר להסביר מדוע אחרי שהמשקיעים שוכנעו לרכוש את הטכנולוגיה, מוכנים לשלם, עושים כל מה שנדרש מהם, הישראלים משנים את דעתם במפתיע ומסרבים למכור.
האם יכול להיות שמדובר בחוסר מזל מקרי? שבעיניהם 1.3 מיליארד סינים מבקשים רק לגנוב מידע? הכי כואב שבסופו של דבר הסינים רוכשים את מה שלא הצליחו לקנות אצלנו בארצות אחרות.
נורית אומרת שצריך לבדוק. יכול להיות שהייתי צריך להתייאש כבר מזמן ולצאת מזה. אולי הייתי אופטימי ללא תקנה. אני מוצף בתחושות חרטה ולא יודע איך צריך הייתי לעשות אחרת. אשמה, פחדים וחרדות קיומיות שמעולם לא התנסיתי בהן.
חבר ממליץ לקחת תרופות. אני מזניח את עצמי, זולל כולסטרול . למזלנו, יעל עושה חיל. פרויקט רודף פרויקט, והיא מרגישה שהיא יכולה עוד. היא המפרנסת. אני שורף זמן, אולי אכתוב ספר, תסריט, שיר. אני יודע שיש יוצרים שהתחתית מספקת להם את ההשראה, משם הם יוצאים ליצירה עמוקה, שם הם קרובים לשלמות. אני לא מסוגל לכתוב אפילו שורה אחת שתספק אותי. הפסקתי לקרוא ספרים, עיתונים כבר לא מעניינים אותי, את הטלוויזיה מסרנו, אין בי אנרגיות להתעדכן.
אני שואל את עצמי אם מדובר כאן בדיכאון. נראה לי שמדובר באבל מוקדם על תקוות גדולות. אני מרגיש שאני מבשל מתכון בטוח להריסת הקשר שלי עם אשתי הצעירה. אני כבר לא מופתע לראות את עצמי בראי מקומט ומדובלל.
בערבים, כשבבית מתפזר סוף סוף שקט וכל מה שאנחנו רוצים זה רק לישון, היא מחבקת אותי. "מה היית צריכה את זה? אולי עוד לא מאוחר", אני שואל אותה ואולי גם קצת את עצמי.
"יהיה בסדר", היא אומרת לי.
חושך בחוץ. עוד לא בוקר. אני מתיישב מול המחשב. שולח לנבחרת חברים מצומצמת שלי מייל SOS דחוף – "הפרויקט הסיני נכשל", אני כותב להם. "אתם שמכירים אותי ואת כישוריי מתבקשים להתגייס....."
מאסה "על החברוּת" מתנגנת לי במוח, לא נותנת לי מנוח
אני הולך לישון ומצליח להירדם. הצלחתי להוציא מכתב חולשה נועז מתוך עוצמה, ישיר, בלי הסתרות, בלי ליפות, כמו שצריך לדבר עם חברים. אני משוכנע שבבוקר ימתינו לי בדואר האלקטרוני עשרות תשובות תמיכה, ועצה, והתגייסות.טעיתי.
רק תשובה אחת. "מחבקת אותך", היא כותבת לי.
אני יודע שחבריי טרודים, חלקם מטפלים בהורים, בנכדים, גם הם אינם צעירים עוד, ומצוקה של חבר מאיימת עליהם. עברו עוד כמה ימים וכלום. אני מאבד ביטחון. אחרי כמה ימים עוד תגובה אוהבת ופרקטית. מאסה "על החברוּת" מתנגנת לי במוח, לא נותנת לי מנוח. הלב עצוב. אני הייתי מתגייס למענו של כל אחד מהם בלי לשאול שאלות.
בכל התקופה יש חברים ספורים ביותר שעושים הכל בשביל להיות שם. קרוב. באהבה. לעודד, להקשיב, לסמן בעיתונים משרות שאולי מתאימות לי, לבדוק שטילפנתי, ששלחתי קורות חיים, ללחוץ לטלפן שוב. לפעמים אני אומר להם תודה. הם כועסים, מסרבים לקבל התודה, עושים מה שצריך.
בלעדיהם הייתי מת. בזכותם אני יודע שתכף אקום.
אבא מחליט לתת לי את כספי השואה שלו, לסייע לי
אבא שלי ניצול שואה מהמדרגה העליונה. סירב כל חייו לקבל שילומים מהגרמנים, אבל לא סירב לקבל את המלגה שממשלת ישראל החליטה להעניק, באיחור גדול, למעט הניצולים ששרדו עד היום. הוא קורא לי לשיחה. "רוצה לדבר איתך משהו". אמא שלי יושבת ושותקת. אני מבין שמדובר בעניין משפחתי רציני.
אבא מחליט לתת לי את כספי השואה שלו, לסייע לי בתקופה הקשה. אני נחנק, בקושי מצליח לבקש שהות לחשוב. הוריי חיים על כספי הביטוח הלאומי בסגפנות. אבא, שמעולם לא דפק על השולחן, עשה זאת עתה לעיניי הנדהמות ואמר לי "אני לא אסלח לעצמי אם לא תיקח את הכסף הזה".
הראש שלי מתפוצץ. אני חושב על אלף דברים בעת ובעונה אחת. המפגש הקשה מספק לי מנת מוטיבציה נוספת. אני יודע שצריך כעת להיות ממוקד ולמצוא עבודה שתתאים לי, שאהיה מאושר לשקוע בתוכה, שאוכל להתפרנס ממנה.
אמא שלי מורידה סוודרים ישנים ומבקשת לתת "אתה יודע, הוא (אבא) לא סובל גולף, לבש את זה רק פעם אחת". היא רוצה לתת משהו, לא בגלל שאני צריך, בשביל להשקיט את דאגותיה. בשביל להצליח להירדם בלילה - אני בורח ממנה למחשבות. אם אני לא מצליח להתחמק, אנחנו רבים. אני מסתיר ממנה את הבעיות ויודע שהיא מרגישה הכל.
יכול להיות שאין בי מספיק גמישוּת
נורית אומרת שאולי אני לא שולט בשפה. לא דובר "ישראלית למתקדמים". לא רכשתי לעצמי את השיחון, "ישראלית – מילים, מנגינה והתנהגויות". יעל מסכימה איתה, היא קוראת לשפה הזו שפת הסבבה. הייתי אטום בפני השפה המתוחכמת הזו, לא אפשרתי לה לזחול אלי. יכול להיות שטעיתי. יכול להיות שאין בי מספיק גמישות.
כרמל, הבת השלישית שלי, מספרת שבצבא היתה מוכרחה להגיד "שתי חיילים שיבואו לפה אחרת יקבלו עשר שקל ביציאה". ככה היא מדברת בצבא, בשביל לשמור על שלום בית בצוות. בבית היא מתהפכת ומדברת עברית. אולי גם אני צריך להסתגל. לדבר בסבבה כשצריך ולהתאים את עצמי כמוה, בשביל שלום בית. להגדיל את הסיכויים שלי להשתלב שוב ולא להיות גזור.
בוקר. אני שוב במטבח בבית אצל אבא ואמא. אמא ישנה, חצי טון כדורי שינה שהיא לוקחת לפני שהיא הולכת לישון בשתיים לפנות בוקר ישאירו אותה פגר עד הצהריים לפחות. זה הזמן שאבא שלי ממהר לסיים עבודות בית, לקלות פלפלים וחצילים, להכין לה מרק מזין, אולי להספיק להקשיב ליצירה מוזיקלית מורכבת בווליום לחירשים לפני שהיא תתעורר. אני רואה אותו אוכל במהירות. עגבנייה, טבעות פלפל ירוק חריף לוהט, שמן זית, חצי פרוסת לחם.
אני ילד כמעט בן 60, במטבח ילדותו המשופץ. אני רוצה לספר לאבא שלי, להסביר איך נקלעתי למצב הזה. אבל המילים מסרבות לצאת. אצלנו משתדלים שלא לפגוע. בשבילו אני עדיין בנאדם רציני, מצליח, איש עבודה הגון, ערכי ויצירתי, שתמיד הסתדר בסופו של דבר.
במקום לספר, אני מתקן לו את המחשב ונזהר שלא לעקוץ אותו על האיטיות. מוכן הפעם להקשיב לעוד סיפור היסטורי על קרב מפורסם במלחמת העולם הראשונה, שהיה יכול להסתיים אחרת אלמלא הערפל שגרם לכוחות החילוץ להתברבר ולהגיע רגע אחרי ההתמוטטות.
מחר יום חדש, וכמו תמיד אנחנו קמים בשמחה, כי מי יכול לסרב לחיוך אוהב של ילד.
המשך: יעל צעקה לי מהחלון לנסות להתמסר לאנה
הפרקים הקודמים:
