עלילות פולמן באולמי נפטון

ארי פולמן היה מעדיף לשמור על פאסון. אבל בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני, כשבמלון ה"בוורלי הילטון" בהוליווד, שם נערך טקס גלובוס הזהב ה-66, הוכרז הזוכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר של השנה, אפילו לגבר המרלבורו הזה, שמצא את עצמו חנוט בטוקסידו ובעניבת פרפר, היה קשה לשמור על הקשיחות. "קַלְטוּ אותי, מה?", הוא צוחק בשיחת טלפון טראנס אטלנטית בדרך לעוד לאנץ', "אני מאבד את זה".

צריך להודות, קצת קשה לו, לפולמן, להיזכר כרונולוגית במאורעות היממה האחרונה. הרבה אדרנלין זרם וגם הלחץ, ירצה או לא ירצה, כבד על הכתפיים. ככה זה כשאתה חייל נאמן בשורות "סוני קלאסיק", הוא יגיד. עכשיו, כשהכל כבר (כמעט) מאחוריו, פולמן יכול לשחרר לרגע עניבה ולהסתכל על כל זה מהצד. "נו, אז איך היה?" אני שואלת והוא, בדרכו הפוּלְמַנית משחרר פואטיקה: "הטקס הזה הוא חתונה ענקית באולמי נפטון".

פולמן. פחות אנג'לינה ובראד יותר מחוייטים מהפנטגון (צילום: רויטרס)

כשהוא אומר "נפטון" הוא לא מתכוון ל"בון-טון". כלומר, בניגוד למה שראיתם על המסך בגרסה המלאה לפנות בוקר או בזו הערוכה לשעות צפייה קונבנציונליות יותר בישראל, ליד ארי ואשתו לא הושיבו את המפורסמים. "בשולחן העגול שלנו אף אחד לא היה מאלה שרואים על המסך. לידינו, הישראלים, מושיבים בדרך כלל אנשים מהפנטגון. זה לא בדיוק אנג'לינה ובראד, אלא יותר בכיוון של אנשים שמתעסקים עם מדיניות החוץ האמריקנית".

חוש הומור בריא תמיד היה לו, לפולמן, אפשר לראות את זה על המסך, אבל לא פחות בחיים. ברגעים שבהם נעשה לוחץ, הוא שולף את כלי הנשק הידוע של מיעוטים נדכאים ומשפריץ לכל עבר. אז אם האירוע בבוורלי הילטון שבהוליווד הרחוקה הזכיר לו את "אולמי נפטון", השטיח האדום עשה לו פלאשבקים לוגאס.

"זה נורא מוזר, השטיח האדום של גלובוס הזהב, זה לא כמו בקאן", הוא אומר ומתכוון שאת הפִינֳס הצרפתי החליף מערב פרוע מוטרף של כוכבים הוליוודיים.

את הכנופיה העליזה שהיתה שותפה מלאה של פולמן בעבודה על הסרט הוא נאלץ להשאיר בבית, להשתכר מול המסך המרצד של "המנזר", בר תל אביבי ידוע לשמצה. "לא היה כסא לרפואה באולם, כך הסבירו לנו", אמר פולמן, שחלק את הרגע עם אשתו שתחייה, ענת. "שני כסאות, זה מה שקיבלנו ובסוף הטקס, אחרי שהכל כבר נגמר ואני יוצא החוצה, ניגש אלי איזה בחור צעיר בשם אסף, שמציג את עצמו כמפיק האירוע. אמרתי לו: 'בחיאת, לא יכולת לסדר עוד כמה כסאות לחבר'ה?'".

אז אתה יודע מה קרה, בשעה שאתה חייכת חיוכי קולגייט באמריקה, החבר'ה שלך השתכרו בתל אביב

"את מבינה? לא ייאמן. הם התחילו את הפרויקט הזה כחבורה של ילדים טובים ותוך ארבע שנים למדו לשתות. אני מרים טלפון אחרי ההכרזה ואי אפשר להבין אף מילה ממה שהם אומרים. כולם מרוחים. החבורה הזו פשוט למדה לשתות. נו, ככה זה כשכל 20 דקות יש אירוע השקה אחר".

דקה של רצינות. היה לך מושג שתגיעו כל כך רחוק?

"את נורמלית? אי אפשר לתאר את המסע של הסרט הזה. זה סיפור מהאגדות. ארבע שנים אחורה, דוד פולונסקי, יוני גודמן, אני והעורכת נילי פלר, עבדנו כמו משוגעים לילות שלמים אחרי שעות העבודה על תיקונים לסצנה אחת של שלוש דקות שרצינו להציג בטורונטו. קיווינו שמישהו בכלל יסכים להסתכל על זה. לחשוב שארבע שנים מאוחר יותר אנחנו לוקחים את גלובוס הזהב, זה הזוי. אי אפשר להפנים את זה. אנחנו מדברים פה על התמודדות מול הפקות של מיליוני דולרים, זה מטורף בעיני".

"כשכל 20 דקות יש אירוע השקה אחר, פלא שהכנופיה למדה לשתות?" 

זה הסיפור האמריקני הקלאסי, מה אתה רוצה?

"לא, זה היופי בדבר הזה שנקרא קולנוע. לצד כל הרוברט מקי וסרטי הנוסחה של האולפנים הגדולים, אחת לכמה זמן יש סרט שבא משום מקום ופשוט עושה את זה. באמריקה מתים על זה. זה סיפור האנדרדוג הקלאסי".

ואם באמריקה עסקינן, אז מה שמטריף את פולמן במיוחד היא ההתייחסות העניינית של האמריקנים לעשייה הקולנועית וההתייחסות הכמעט כירורגית שלהם לעשיית כסף. "את האירופאים עניין במיוחד כל ההקשר הפוליטי של הסרט", הוא אומר, "באמריקה, לעומת זאת, הם התעניינו איך סרט שנעשה בתקציב שהוא אולי מאית מתקציבי ההפקה של פיקסאר, הצליח כל כך. זה הוציא אותם מדעתם. בוא נגיד שאמריקאי ממוצע לא מבין במדיניות החוץ של ארה"ב ואין לו מושג מה קרה בלבנון, אבל סיפור סינדרלה מעניין אותו והאמת, זו הקלה".

"אמריקאי ממוצע לא מבין במדיניות החוץ אבל מתעניין בסיפורי סינדרלה"

על עזה שאלו אותו לא מעט בערב, על השטיח האדום. אבל כשהתחרות היא כמות אדירה של יפהפיות בשמלות של ורסצ'ה, הוא הצניע לכת. "היו להם אטרקציות גדולות ממני, למרות שעזה היא בהחלט אישיו כאן", הוא אומר. עכשיו הוא, כאמור, בעיקר חייל טוב של חברת ההפצה, וזה לא קל. "יש להם אובססיה על פרסים. זה לא משהו שאנחנו, בישראל, כל כך מכירים או חשופים אליו", הוא אומר. "כשהחתימו אותי בקאן, אמרו לי שחלק מהדיל הוא שאצטרך לקחת חלק בעונת הפרסים. אז, לא ממש הבנתי מה זה אומר. המשמעות של זה היא, שכל יומיים יש התכנסות באיזה אולם חתונות אחר ומחלקים פרסים. בארה"ב, כך מסתבר, לכל 4 אנשים יש גילדה וטקס שעובר בשידור חי. זו עבודה, אבל זה יהיה לא רציני להתלונן. כמה פעמים בחיים זה קורה? אני לא אהיה פולניה".

עוד נסיעה אחת (שלא מדברים עליה) ודי 

את הפרס הקדשת, בנוהל הרגיל, לתינוקות של ההפקה. את "התינוקות" שלך השארת בבית. זה בטח לא קל.

"האמת, הילדים שלי מבולבלים לחלוטין. אני שבועיים בחו"ל, שבועיים בארץ. כשאני בבית אני עסוק רק בלפצות אתם, אבל זה קשה. מתגעגעים".

הם ראו את השידור?

"הם ראו את ההקלטה ביס מקס אבל זה ממש לא עניין אותם. הם בדיוק קיבלו סל מתקפל, זו לא תחרות".

אז מה עכשיו?

"אני חוזר הביתה מחר. זהו, מספיק. עוד נסיעה אחת, אינשאללה, ודי. אני לא מגלה לאן. מתוכנן איזה אירוע קטן בחודש הבא בקליפורניה. איזה משהו בקניון שאולי נצטרך להפגין בו נוכחות עם הכנופיה. זהו. לא מדברים על זה, שלא יביא מזל רע".