סירבתי. כי אין לקבל את ההרג

לפני מספר שנים שחט ג'יימי אוליבר, "השף העירום", טלה בתוכנית הבישול שלו. חלק מהצופים זעמו על שהציג את השחיטה. לאמור, הצופים רוצים לקבל את הטלה שלהם כפיסה מעוצבת ואסתטית, או לקנות את הפרגית שלהם עטופה בצלופן, אם אפשר עם איור חביב של תרנגולת מחייכת, אך בשום אופן אינם רוצים שיזכירו להם איזו אלימות כרוכה בכך. למעשה, רובם לא היו מסוגלים לאותה אלימות.

דומה שהחברה הישראלית נוקטת עמדה דומה בקשר למלחמה בעזה. התקשורת שמסקרת באובססיביות כל נפגע חרדה ישראלי או עד-ראייה לפגז נופל, מתעלמת כמעט לחלוטין מהטרגדיה האדירה שמעוללת המלחמה לתושבי הרצועה.

בעזה נהרגו כבר יותר מאלף בני-אדם ונפצעו עוד אלפים רבים. בתי החולים מתפקעים ורבים מהתושבים מחוסרי אספקה הכרחית. אלף הרוגים בעזה שקולים פרופורציונלית לכ-5,000 הרוגים בישראל. במקורות תקשורת אלטרנטיביים ניתן לקרוא על תינוקות שגוססים בזרועות אמותיהם המתות, פצועים הנוטים למות תחת הריסות בתים ללא יכולת פינוי, גופות מרקיבות שלא זוכות לקבורה ועוד מחזות זוועה על בסיס יומיומי.

בשביל כל השאר, התקשורת נמנעת כמעט לחלוטין מלקרב את הזוועה. היא נותרת מרוחקת. כך יכולה החברה לחיות עם אותו דיסוננס קוגניטיבי. כך יכולים תומכי המלחמה לפטור את עצמם בצידוקים נוסח "החמאס אחראי למלחמה", "הם מתחבאים מאחורי אזרחים", "אנחנו לא הורגים בכוונה". כך יכולים המוני אנשים שמעולם לא החזיקו רובה בידם, לקרוא בהתלהבות לצה"ל "להיכנס בהם", "לחסל אותם". כך יכולים מיליון וחצי בני-אדם שחווים כעת טרגדיה נוראית, להפוך לחבורה של טרוריסטים צמאי דם ו"בני מוות".

פעמים רבות בהיסטוריה היינו עדים לאותו תהליך הקרוי דה-הומניזציה. דומה שמי שמפנה עורף לזוועה, רק מחפש איזה צידוק. לזוועה הזו אין שום משמעות רגשית מבחינתו. אבל מי שיסתכל לה בעיניים ולב פועם בקרבו, ירצה לעצור אותה הרבה יותר משירצה להצדיק אותה.

להיות מודעים לזוועה

ובכן, האם כלל הציבור בארץ צריך להיחשף לאותה זוועה? חשיפה אמיתית היתה כנראה מונעת מרוב הציבור לקחת בה חלק או להסכים לה (כך לפחות הייתי רוצה להאמין). תומכי המלחמה יטענו שזו בדיוק הבעיה. התנהלות שמבוססת באופן עקבי על השקפה מוטה וחלקית בהכרח, מועדת להיות בסופו של דבר לא רציונאלית ואף מסוכנת. לפיכך, גם אלה שאינם מסתייגים מוסרית מאותה זוועה, ראוי להם שיהיו מודעים אליה. 

מעבר להשלכותיה המוסריות הנוראיות, יש לזוועה הזו גם השלכות על כל תחום אחר, ובפרט הפוליטי והביטחוני. היא פרק נוסף בהיסטוריה, פרק שיצרוב את תודעתם של תושבי עזה, ולא באופן שאדריכלי המלחמה מתכננים.

כפעיל שלום שניזון ממקורות מידע רבים, וששם לו למטרה לראות ולהבין גם את הצד השני, איני משתף פעולה עם אותה מגמה של ניתוק רגשי. איני יכול להרשות לעצמי להזדהות אך ורק עם כאבם וסבלם של תושבי הדרום, ולהתעלם לחלוטין מכאבם וסבלם של תושבי עזה, במיוחד נוכח העובדה שמימדי הטרגדיה שם גדולים בכמה סדרי גודל.

לכן, כשנקראתי לשרת במלחמה הזו, סירבתי. סירבתי קודם כל ולפני הכל מפני שפשוט איני יכול לקחת חלק במסע ההרג הזה. פשוט לא יכול. סירבתי משום שכל אדם מן היישוב לא היה מקבל בשום אופן הרג של אלפי אזרחים בישראל, והיה מצפה מכל חייל שלוקח בכך חלק לסרב. סירבתי כי אני לא שותף לאותו ניתוק רגשי.

רגע לפני שייאספו להן למטה התגובות הזועמות הקוראות לי בוגד, פחדן ונאיבי, עוד משפט אחרון: הדבר היחיד שיכול להבטיח את קיומנו כאן בדורות הבאים, הוא השתלבות אמיתית במרחב. והשתלבות כזו תתאפשר רק כשנראה באמת את שכנינו. למחוק אותם אף פעם לא נצליח.

נעם ליבנה סרב להשתתף במבצע "עופרת יצוקה" ופעיל ב"אומץ לסרב"