זולתם, אין להם דבר

מעט מאוד ידוע לנו כחברה על אוכלוסיית דיירי הרחוב החיה בינינו. הסיסמה שאף אחד אינו מבוטח מפני נפילה לצידה האפל של החברה אינה פנטזיה בדיונית, זו מציאות של מספר גדל והולך של אנשים המתממשת לעיתים קרובות מדי. מציאות חדשה המתחילה להתרחש עמוק מתחת לפני השטח, כשמה שנגלה אלינו ברחוב הוא רק קצה קצהו של הקרחון. צורת חיים שלמה מתקיימת הרחק מעינו והבנתו של הציבור, עם קטן נלחם מלחמת קיום יום יומית במדינתו שלו על הזכות לחיות. 

כתבות נוספות בסדרה "שקופים":

הצצה לתחרות מלכת היופי של הפיליפיניות בארץ

ילדים בשלט רחוק

לְּנֶגֶד עֵינֵנוּ - לֹא רַק בַּשַּׂר

דברים שרואים מכאן: "דוקו ישראל נוסח תאילנד"

לסיפור הזה אין ממש התחלה וגם סופו לא נראה באופק. הם מגיעים לרחוב

מסיבות שונות, אך לא משונות, רובנו מצליחים להתגבר על מצבים דומים עם מעט עזרה ולהמשיך הלאה. עבורם העזרה פשוט לא הגיעה, וחייהם שינו מסלול ועלו על דרך משובשת המובילה לתהום.

החיים הפרידו ביניהם והנסיבות הפגישו אותם. אוכלוסיה שלמה חיה ברחוב, עם קטן מחפש מדינה. זאבים בודדים, זוגות, חברי ילדות, אבות ובנים, אמהות לילדים שנמסרו לאימוץ, אלכוהוליסטים, נרקומנים, סכיזופרנים, יוצאי בתי משוגעים, מהגרי עבודה, פליטי החברה וסתם אנשים המעדיפים לחיות ברחוב כדי להימלט מתשלום מזונות.

חבורות, חבורות נודדות ממקום למקום מטילות עוגן לזמן קצר וממשיכות הלאה. העיר לא גדולה, אך מספרם גדל והולך, החיכוך ביניהם הוא בלתי נמנע והוא מתרחש ברמות שונות. לעיתים המפגש יצור ידידות אמיצה ולעיתים יסתיים באלימות קשה.

לפעמים אפילו הם כבר אינם יכולים להבחין בין אמת לבדיה 

זה סיפורם של אנשים פשוטים שעטפו את עברם בשכבות של שקרים, סיפורים ומעשיות בגרסאות אין קץ, עד שלפעמים אפילו הם עצמם כבר אינם יכולים להבחין בין אמת לבדיה. את האמת הם שומרים עמוק בפינה חשוכה בליבם - זיכרון צורב שלא מאפשר לשתף בו אחרים, אולי מחמת הבושה, אולי מעצמת הכאב. ויתכן שהצדק עמם: אפשר שסיפור כיסוי "משופץ" ומשכנע, הוא מגנו הטוב ביותר של המבקש לשרוד ברחוב.

המציאות מכה בחוזקה בפניהם יום- יום ושעה שעה. סדר יומם גדוש דרמות, קומדיות ולעיתים טרגדיות. הם עומדים בסערות החיים, נאחזים בכל דבר הנקרה בדרכם ומשווה מראית עין של יציבות לחייהם, ולו רק לרגע. רגע אחד נדמה להם כי התקדמו צעד קדימה ובמשנהו הם חוזרים שניים לאחור. "גם ספינה המשייטת בים גועש רוצה להטיל פעם עוגן", אמר לי פעם אחד מהם ברגע של גילוי לב.

"זולה" (zula). כך מכנים חסרי הבית את הבתים העזובים שהם "מאמצים" להם למגורים. גגות בנינים,בתים נטושים, בנינים שלמים עזובים, ישנים וחדשים, שבניתם הופסקה, אחרים שממתינים לשיפוץ או למכירה, כל אלה מצויים בשפע בכל סביבה אורבאנית.

חזותם החיצונית הרעועה והמטה לנפול, מסתירה תמונה עגומה אף יותר בתוכם: קירות שבורים ומתקלפים, תקרות מתפוררות, דלתות עקורות, חלונות מנופצים ומערכות מים, ביוב וחשמל מנותקות ומרוסקות. "עיצוב הפנים" בבתים אלה תמיד עשיר בפסולת בניין ואשפה אנושית מכל סוג.

זה בסיס ומרכז לחיים עבור קבוצה גדולה של אנשים הנודדים ברחוב 

אלפי אנשים חולפים על פני הזולות במשך היום. הארכיטקטורה החיצונית של חלקם אפילו נעימה לעין, אבל בלילות המקום משנה צורה והופך למפלצת מפחידה המרחיקה סקרנים. מסיבה זו מושכים אליהם בתים אלה אוכלוסיות רחוב מגוונות: חסרי בית, נרקומנים, שוהים בלתי חוקיים ונמלטים מפני החוק למיניהם.

זהו מקום מסתור המבטיח הגנה לא רק מפני פגעי מזג האוויר, זה בסיס ומרכז לחיים עבור קבוצה גדולה של אנשים הנודדים ברחוב. לכל אדם שבחר להתגורר באחת ה"זולות" סיבות ומניעים משלו: הפחד מהבדידות שבשהייה הממושכת ברחוב, החשש מגורמים עוינים העלולים להתנכל לו, אם האיש אלכוהוליסט הוא עשוי לחשוש למות שיכור בודד ברחוב ולתור אחר השגחה והגנה של חברים במקום סגור ומוגן יותר.

הזולה היא מקום לחיים במשותף, בהם האחד נזקק לשני

גם הרצון להיות בין חברים משחק תפקיד ללא ספק, לאחדים משמשת הזולה תחליף לבית ולמשפחה שאבדו להם. החיים במרחב מוגן ובחברת אנשים במצב דומה יכולים לשמש לדייר הזולה עוגן יציב בחייו הרעועים. ה"זולה" משמשת לפעמים כתחנת מעבר זמנית בין חיי הרחוב לחיים נורמטיביים. חלק מדיירי ה"זולות" הם אנשים הנמצאים בשלב של חזרה מגמילה, חזרה ממאסר, לפני שכירת דירה.

האנשים המאכלסים את הזולה, אפילו חברים באותה הקבוצה, יכולים להימצא במצב שונה מאד זה מזה: אי שם בקשת הרחבה בין הנמצאים בדרך חזרה לחיים נורמליים לאלו שנמצאו זרוקים ברחוב, שיכורים, משותקים וחסרי יכולת לעזור לעצמם, והובאו לזולה על ידי אחד מחבריה ל התאוששות והחלמה.

וישנם גם "זאבי הרחוב", ותיקים ומנוסים בחיים אלה, חזקים ובעלי אופי שתלטני, המחפשים זולה כדי להקים בה קבוצה משלהם, או להשתלט על קבוצה קיימת כדי לנהל את דייריה ולנצלם לתועלתם.

כך או כך, בין אם אתה זאב או כבש, הזולה היא מקום לחיים במשותף, חיים בהם האחד נזקק לשני.

צורת חייהם של דיירי הזולות עשירה באירועים קומיים, דרמטיים וטרגיים. הסיפור המובא כאן הוא סיפורה של קבוצה אחת בלבד אחריה עקבתי במהלך כחצי שנה, אבל הוא נותן ביטוי - כך אני מקווה - גם לחייהן של קבוצות אחרות שהכרתי. זולה יכולה להתקיים שנים, או להתפרק תוך זמן קצר, לפתע וללא אזהרה מוקדמת.

כך קרה למיכאל ואיגור, דיירי זולה אחת, שהכרתי בבניין נטוש ברחוב תל אביבי. שהותם בזולה נפסקה לפתע, בשל "דיירים מסתוריים" שנכנסו לאחת מקומות הבניין בו מצאו מפלט וגרמו לסגירת הבניין ולסילוק דייריו, כפי שנראה בהמשך.

תחילה נחזור לבראשית, לפני חצי שנה, באחד משיטוטי בעיר, חלפתי על פני חלון ראווה. פעם היה זה חלונה הגאה של חנות צילום גדולה וחדישה. בנערותי נהגתי לעצור לפני החלון כדי להסתכל בגעגועים ולחלום על המצלמות שהוצגו בו. גם הפעם עצרתי ליד אותה וויטרינה: הזכוכית הייתה אטומה כמעט לגמרי בשכבות לכלוך ואבק. שפשפתי וגירדתי שכבה עבה של לכלוך כדי להציץ פנימה. המקום נראה נטוש ומוזנח. דבר לא נותר מפארה של החנות שהייתה שם פעם. לפתע צדה עיני תזוזה של דמות בחלל החשוך... בדחף הסקרנות החלטתי להיכנס פנימה ולחקור.

ריח חריף של חומר שרוף וצחנת אשפתות רבת ימים הכה בי

בחצר האחורית מצאתי את הכניסה ונכנסתי. ריח חריף של חומר שרוף וצחנת אשפתות רבת ימים הכה בי. בהיכנסי, חלפתי על פני איים פזורים של שרידי חפצים שרופים ומפויחים. הקירות מסביב היו מעוטרים בשלל כתובות גרפיטי, מעשה ידיו של אדם עצבני ומר נפש, אם לשפוט לפי תכנן וצורתן.

"מי יכול לגור כאן?"

"מי יכול לגור כאן?" חשבתי. כשהתרגלו עיניי לחשיכה, ניצבה התשובה לנגדי: צללית של גבר לבוש תחתונים! הוא הביט בי בחשדנות ואני בו. מצד זה, במבט החוצה, נראה הרחוב היטב. מן הסתם ראה אותי האיש מציץ פנימה וחשדו התעורר. כך התחילה היכרותי עם מיכאל. שיחה קצרה הפיגה את המתח בינינו. הוא הזמין אותי לשבת וסיפר לי את סיפורו. בדרך כלל דיירי הרחוב אינם אוהבים לספר זה לזה את סיפור חייהם והדרדרותם, כולם נמצאים במצב דומה ומה הטעם לחטט איש בעברו של חברו?

אבל לזר שנראה אוהד וזוכה באמונם, הם תמיד שמחים לספר. אולי ירצה לעזור להם, וגם אם לא, הרי זו הזדמנות לפרוק תסכולים שהצטברו בלב, לספר לאוזן קשבת מ"הצד השני" - אולי להצדיק, לנמק, לבקש הבנה, אולי להאשים, להתריס, לבקר... סיפורו של מיכאל עצוב ומרגש והוא מספר אותו לפרטי פרטים.

מדי פעם הוא פורץ בבכי כשהוא מזכיר את אהובתו שאבדה. הם התכוונו להתחתן, אך מיכאל התעקש שקודם תעבור גיור. ימים ספורים לפני תחילת התהליך היא נתפסה על-ידי משטרת ההגירה, גורשה מהארץ ועקבותיה אבדו. מאותו רגע עבר עליו רצף של אירועים קשים שבסופם הדרדר לרחוב.

סיפוריהם של רבים מדיירי הרחוב והזולות סובבים סביב אירוע מרכזי דומה: אבדן האישה שאהבו, מותם של הורים שהותיר את האיש בודד בארץ חדשה וקשה, אישה שבעלה הלך לעולמו או עזב, וילדיה נלקחו ממנה לאחר שהתקשתה לפרנסם ולשלם את החובות שהותיר אחריו.

עכשיו מיכאל מתגורר בזולה עם שניים מידידיו, איגור וקונסטנטין. הם נמצאים בשלב של רגל אחת ברחוב ורגל שנייה בחברה. יש להם עבודה, ברחוב הם מתהלכים נקיים, לבושים כאחד האדם ולא ניתן להבחין בהם שהם חסרי בית.

בתוך הזולה התמונה שונה: המקום מוזנח. הלכלוך והזוהמה שולטים בכל. הריהוט הצנוע במקום נאסף מהרחוב: ספה ישנה ומזוהמת, שולחן קפה ועליו קערת פירות מקומטים מכוסים "טייסת" של פרעושים. על הרצפה מזרון מעופש שרוף בחלקו, אפילו העכבר הקטן המתרוצץ שם בדילוגים נראה כמחפש דרכו החוצה.

הוא ישן כאן בחצר, לפעמים הוא מדליק משהו כשאנחנו ישנים, ונעלם

תחביבם האהוב, שתיית אלכוהול, אינו מותיר להם כוח מול אי-הסדר והזוהמה הנערמים והולכים. הם מתעלמים מהררי האשפה המכסים את הרצפה במבנה וחיים אתם וביניהם. למראה החפצים המפויחים המפוזרים סביבם, שאלתי את מיכאל מי מביניהם הוא הפירומן.

"יש אחד משוגע שברח מאברבאנל" הוא מסביר, "הוא ישן כאן בחצר, לפעמים הוא מדליק משהו כשאנחנו ישנים, ונעלם". יש עוד כמה דיירים בקומה השלישית אבל עליהם מיכאל אינו רוצה לדבר, "איתם... רק שלום, שלום וזהו", ניכר בו שהוא מפחד מפניהם.

המשך יבוא.

• לצפייה ביצירות נוספות של פליקס לופה לחצו כאן.

• רעיונות נוספים לסדרת הכתבות "שקופים" ניתן לשלוח ל hevra@y-i.co.il תחת הכותרת "שקופים".