מדוע זוכה ליברמן לעדנה?
לא ברור מתי התהום הממשיכה להיפער בין מרבית הציבור לאליטות תגיע למימדים בלתי נסבלים, אך השלילה החוזרת ונשנית של רעיונות הרוב, בין השאר בנוגע לשאלת הנאמנות למדינה, מקרבת אותנו לא במעט לקצה
"צבע הדברים תלוי בצבע המשקפיים", קבע נתן אלתרמן, מעט לפני שליחסיות (רלטיביזם) הייתה עדנה חוצה גבולות ופקולטות בכל העולם המערבי. ואכן, לעתים מזומנות מדי הלגיטימי ואף הרצוי בעיני האחד, הוא המוקצה והמשוקץ בעיני האחר. כך, סיסמת הבחירות של ישראל ביתנו, "בלי נאמנות אין אזרחות", יכולה ללמד עד כמה צבעי המשקפיים של "עדית האליטות" בישראל שונים עד מאוד מאלה של הציבור היהודי ברובו.
מבחינת א.ב יהושע, "המשפט 'אין נאמנות אין אזרחות' הוא איום נורא על הדמוקרטיה ויש להילחם בו". שולמית אלוני מרחיקה בכנפי ההשוואה עד מוסוליני. צעירי העבודה מתקשים לראות איך ציפי לבני "יכולה למצוא שפה משותפת עם ליברמן", גם אם מפלגתם הסבה בנחת לשולחן הממשלה עם איווט האיום. ובדף המסרים של מרצ כבר נמצאה ההשוואה המיוחלת של ליברמן ליורג היידר המנוח, גם אם לרגע קט פרחה מזיכרונם שאחד מידידיו הטובים של היידר היה דווקא רומן ברונפמן, ח"כ נאמן של מרצ בעברו הלא רחוק. וזו כמובן רשימת חלקית בהחלט של מתחלחלים, שמצאו בסיסמא פאשיזם, הרס הדמוקרטיה, הדרת ציבור שלם, ולא פחות – גזענות מלוא החופן.
התנאי הליברמני הקושר פן מסוים באזרחות להצהרת נאמנות הוא כה "איום", שהוא אפילו מזכיר מדינות אפלות, כמו ארה"ב למשל, שגם בה הפלא ופלא כורכים את האזרחות עם הנאמנות. והתנאי הוא כה "נורא", שהוא מעלה נשכחות ומזכיר שאפילו אשת שמאל מובהקת כרות גביזון קבעה אך לפני כשבע שנים כי "מי שמדבר על מדינת כל אזרחיה לא יכול להשתתף בבחירות". גביזון מן הסתם הבינה אז אל נכון כי אין משהו בלתי לגיטימי בהשתת סנקציה אזרחית כלפי חתירה נגד מהותה של המדינה, ובמקרה דנן – המדינה היהודית.
מכל מקום, גם מבלי לנבור בתועלת של סיסמת ליברמן, במניעי מנסחיה, באפשרות ישימותה כחוק שניתן לאוכפו, או במידת אמינותו המפוקפקת של בא כוחה הפוליטי (אביגדור ליברמן) – ההתייחסות אליה מציבה את מרבית הציבור בצד אחד של המתרס ואת קבוצות המיעוט "המובחרות" בצדו השני. אותן קבוצות הרואות לעצמן זכות, ואף חובה, לנסח לבריות התועות את המותר והאסור בענייני טעם, אמונות והשקפות.
כך ניצב חיץ תמיר בין ציבור יהודי גדול, הסבור שנאמנות למדינה ואי הזדהות עם אויביה הן מרכיב נכבד בהתקנת זכויותיהם של אזרחיה, לבין "קבוצות עלית" אקדמיות, פוליטיות, תקשורתיות, משפטיות ותרבותיות, המתחלחלות מעצם התניה שכזו. בדיוק כפי שמתקיים חיץ המבחין בין אזרחי ישראל ברובם, שבשבילם מדינה יהודית היא קצת יותר מסיסמה ריקה מתוכן, לבין קבוצת מיעוט, שדמותה הרוחנית עוצבה בבתי גידול, המקדשים כמעט ללא תנאי את השוויוני, האוניברסאלי וקבלת האחר, גם אם לא הוא חדל לחתור נגדך.
לפחות בשנים האחרונות, כמעט שלא הונחה על סדר יומנו סוגיה פוליטית הנוגעת לערביי ישראל, שבה לא מצא עצמו רוב גדול של הציבור חלוק לחלוטין על שופטיו, עיתונאיו, סופריו ומשורריו. בין אם נגע הדבר בחוק האזרחות, באישור התמודדותן של מפלגות ערביות מסוימות בבחירות לכנסת, בחלוקת קרקעות קק"ל, בייהוד הגליל, או בסוגיית בני הזוג קעדן – עמדתו של כל צד מן הצדדים הייתה ידועה מראש ונטולת הפתעות.
בעניין זה ולא רק בו, יכולתו של הרוב לממש ולו מקצת מעמדותיו נתקלת כמעט תמיד בחומה משפטית ותקשורתית בצורה, ההופכת את רצונותיו לפלסתר. ואילו סעדו הפוליטי של אותו רוב מתברר בדרך כלל כמשענת קנה רצוץ, שנופלת שדודה תחת אותו מכבש משפטי ותקשורתי. כפי שהתחוור למשל במקרה של פסילת החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית לאסור את השתתפותן של בל"ד ורע"מ-תע"ל בבחירות לכנסת.
אמנם כמעט כל תלמיד של בית רבן מבין שדמוקרטיה אין פירושה רמיסת זכויות המיעוט רק משום שזהו רצון הרוב, אך כשהמיעוט, באמצעות שלוחותיו התקשורתיות, האקדמיות והבג"ציות, כופה את טעמיו הערכיים על הרוב – קשה שלא לראות בכך נטרול מסוכן של חלק מהמשחק הדמוקרטי. לא לחלוטין ברור מתי התהום, הממשיכה להיפער בין מרבית הציבור לאותו מִילְיֶה, תגיע לממדים בלתי נסבלים, אך השלילה החוזרת ונשנית של רעיונות הרוב, בין השאר בנוגע לשאלת הנאמנות למדינה, מקרבת אותנו לא במעט לשם.
כשחכמי העיתונות מתחבטים לפרקים בשאלה מה גורם לציבור לאבד את אמונו בהם ובמערכת המשפט, מוטב שיפנו מקצת ממרצם לבירור פשרו של הניכור ההולך וגדל בינם לבין מרבית הציבור. הם יכולים להתחיל בניסיון לבחון אם הצגתה של סיסמת איווט כגזענות חשוכה והרס הדמוקרטיה מפחיתה מאותו ניכור.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
