מי שומר על הילדים של אף אחד?
אבא רוצח את אמא וחמישה ילדים ממוצא אתיופי מוצאים את עצמם לבד. מי האדם שאמור לקחת החלטות גורליות בחייהם, בנושאי בריאות, כסף, טיפול שוטף? מאות ילדים בארץ זקוקים למישהו כזה, לאפוטרופוס, או במילים של החוק - להורה סביר
לפני כשלוש וחצי שנים נותרו חמישה ילדים אתיופים בגילאי 6-14 ללא הורים מתפקדים. אמם נרצחה על ידי אביהם שנשפט ונכלא. זוהי רק דוגמא אחת לעשרות מקרים בשנה בהם נותר ילד ללא כתובת משפטית זמינה, בהכרעה על סוגיות שונות הנוגעות להתפתחותו ולגדילתו התקינה.
האפוטרופוסים הטבעיים של כל קטין הם הוריו, אך מה קורה כאשר ההורים אינם מסוגלים לדאוג לזכויותיו ולחובותיו של הילד? מי אחראי על קבלת ההחלטות הנוגעות לבריאותו ולחינוכו? מי מחליט האם יש צורך בניתוח חלילה, באיזו מסגרת ילמד או מה עושים עם קצבת הילדים שלו? מי הוא הגורם שיראה רק את טובתו בסבך הרשויות והבירוקרטיה?
עוד בפרויקט: הילדים של כולנו
- רוצים לעזור לאבי ולילדים אחרים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
- יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
- המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
- וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
- כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?
- וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט
- ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
- העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
- יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
- 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
- התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
אחראים על ניהול חיי הילד
על פי נתוני משרד הרווחה, בשנת 2007 מינו אפוטרופוס ל-613 קטינים. רוב האפוטרופסויות הן בתוך המשפחה. להערכת צביקה הוייזליך, סגן מנהל שירות לילד ונוער במשרד הרווחה, ישנם כ-200 ילדים השוהים במסגרות חוץ ביתיות, כגון פנימיות ואומנה, הנמצאים באפוטרופסות של גורמים שונים, שלא בתוך המשפחה.
מתוך מצוקה שהיתה קיימת ובעיה של ילדים שאין להם אפוטרופוס, הוקם בעמותת "ילדים בסיכוי" הגוף לאפוטרופסות, שהוקם על ידי קרן דבורה פישר לאפוטרופסות והקרן לידידות. "הגוף הוקם בעמותה לפני 14 שנים", מספרת חמוטל גורדון–שמיר, ראש התחום הסוציאלי בעמותה. "בעקבות בקשה של משרד הרווחה, שביקשו מאתנו להיכנס לתחום זה. אנחנו מתמנים אפוטרופוסים רק לילדים בסידור חוץ ביתי, כגון פנימיות ואומנה.
"תפיסת התפקיד של האפוטרופוס אצלנו שונה במהותה. על פי החוק, האפוטרופוס יתפקד כמו ההורה הסביר של הילד. אצלנו נתנו למושג 'הורה סביר' פרשנות מרחיבה מאוד. בגלל התפיסה המקצועית שנראתה לנו מאוד חשובה ומידת המעורבות שלנו בחיי הילד מרגע שקיבלנו את המינוי, האפוטרופוסים אצלנו הם עובדים סוציאליים. אנחנו בעצם אחראים על ניהול חייו של הקטין מול כל הגורמים המטפלים בו: לשכת הרווחה, גורמי הטיפול בתוך הפנימייה, גורמים בבית הספר, מערכת הבריאות ועוד.
"במקביל, אנחנו מנהלים את כל העניינים הכספיים של הקטין. לכל ילד נפתח חשבון ואנחנו מדווחים אחת לשנה לאפוטרופוס הכללי. תפקידנו לתבוע עבורו את כל הקצבאות המגיעות לו. אנחנו הגוף היחידי בארץ העושה שירותי אפוטרופסות ולא גובה עליהם שכר, למרות שעל פי חוק ניתן לגזור אחוז מסוים מהכנסות החסוי על מנת לממן את תפקיד האפוטרופוס. אנחנו מקיימים את התפקיד מכספי תרומות בלבד, כגישה עקרונית. בנוסף, הקמנו קרן המגייסת סכום נוסף לצרכים שוטפים של הילדים שאינם מכוסים על ידי הרווחה".
לא נותן מנוחה
אותו סידור אפוטרופסות דרך העמותה הוא גם הסידור שנמצא לבסוף לחמשת הילדים האתיופים, שמצאו את עצמם יום אחד לבד. אירית ירושלמי, אפוטרופסית בעמותה, מספרת: "אחת ההתערבויות הראשונות שלי הייתה להתעקש מול הרשויות שהאימוץ של הילדים הקטנים יאפשר את המשך הקשר בין כל האחים, היות והדבר היחידי שנשאר להם הוא זה את זה. לרוב, יש באימוץ ניתוק מוחלט בין הילד למשפחתו הביולוגית, כולל האחים, אבל לבסוף הצלחנו לאפשר את הקשר. כל 3 חודשים אנחנו מארגנים לילדים מפגש משותף ויש קשר טלפוני הדוק עם האמא המאמצת. זה חשוב מאוד עבורם.
"האב הביולוגי ניסה ליצור איתם קשר, אבל מבחינתם, אין להם אבא בשלב הזה בחייהם. הגדולים שלא אומצו נשלחו לפנימייה וגם בנושא זה הטיפול שלי כאפוטרופסית היה אינטנסיבי. בגלל נסיבות חייהם הלא פשוטות, היו בעיות התנהגות בפנימייה והיה צורך לחפש להם מסגרת אחרת".
כיצד מתנהלת האפוטרופסות בפועל?
"יש לנו 45 ילדים שאנחנו משמשים להם אפוטרופוסים", מסבירה גורדון-שמיר. "כל עובדת סוציאלית משמשת אפוטרופסית ל-22 ילדים. האפוטרופוסיות מבקרות את הילדים שלהן פעם–פעמיים בחודש ולפעמים יותר. קשת ההתערבויות שלהן היא רחבה מאוד ונוצרים קשרים מאוד משמעותיים בין האפוטרופסית לילד. הן הופכות להיות בהדרגה המבוגר שבו ניתן להאמין. המבוגר המשמעותי המלווה אותם לאורך כל הדרך, גם אם הילד עובר מפנימייה לפנימייה או מאומנה לאומנה.
"האפוטרופוסית אינה מתחלפת. התפקיד שלה הוא לייצג רק את הילד. היא אינה מייצגת את הפנימייה, לא את בית הספר ולא את הלשכה. טובת הילד הוא האינטרס היחיד שלה. במסגרת הזו נבנית מערכת יחסים מדהימה. אנחנו בעצם זמינים להם 24 שעות ביום, 365 ימים בשנה.
האפוטרופוסית מעורבת בכל מה שקורה לילד: ימי הולדת, ימי הורים, בדיקות וטיפולים. אנחנו בקשר עם בתי המשפט אם משהו נעשה לא נכון עם הילדים. האפוטרופסות היא הפושרית של כל הגורמים המקיפים את הילד. למיטב ידיעתי, הגורמים האחרים הפועלים בתחום לא מגיעים לכזה עומק של התערבות".
מהו משך האפוטרופסות?
"המשך נקבע בכתב המינוי הספציפי. בכל מקרה האפוטרופסות מסתיימת מבחינה חוקית בגיל 18. ישנם ילדים שאנחנו מלווים אותם יותר מעשר שנים. מבחינת החוק הילד הוא בגיר בגיל 18, אבל הקשרים ממשיכים הרבה הלאה, בזמן השתלבותם בצבא ועוד. ישנם בוגרים עם ילד או שניים שהיו תחת האפוטרופסות שלנו, וכשחסרה להם מכונת כביסה או שהם צריכים עזרה במציאת עבודה, הם עדיין פונים אלינו. במקרים אלו אנחנו עוזרים לא מתוקף החוק, אלא מתוך הקשרים שנוצרו. ההמשכיות הזו מצביעה על המהות המיוחדת של התפקיד".
האם אתם מצליחים לענות על כל הפניות לאפוטרופסות?
"יש אלינו המון פניות מהפנימיות שאנחנו לא מצליחים להיענות להן. אם היה לנו תקציב נוסף היינו יכולים לגייס עוד עובדות סוציאליות ולתת מענה לילדים נוספים".
כאילו הם ילדינו
אירית, יש על כתפייך אחריות לניהול חייהם של 22 ילדים...
"זה לא פשוט. הייתה לי תקופה מסוימת בה היו לי ארבעה ילדים שלא מסודרים באופן קבוע. פשוט לא ישנתי. זו אחריות מאוד כבדה. בתקופות מסוימות זה דורש המון אנרגיות וגם הבנה לא פשוטה שאתה לא תמיד יכול לשנות את פני הדברים. אנחנו עושים מלחמות מול כל הגורמים כשצריך. עדיין, בשורה התחתונה, ממש כמו ההורה, אנחנו נתקלים הרבה פעמים במכשולים. קשה לי להעביר את התחושה הרגשית שמתלווה לכך. מידת המעורבות היא הרבה פעמים כאילו הם ילדינו".
איזו תחושה מלווה אותך בתפקיד?
"שליחות מאוד גדולה. ידיעה ברורה שאם זה לא אנחנו זה לא היה מישהו אחר, בטח לא באופן הזה. אנחנו נמצאים עם הילדים שבאמת אין להם מישהו אחר. הילדים האלו מוקפים למשל בפנימיות בהרבה אנשים, אבל בתכלס אין שם את הבנאדם שיודע איזה שמפו הם אוהבים ויקנה להם אותו. כשאני לוקחת אותם בפעם הראשונה לקנות שמפו למשל, הם המומים מעצם השאלה מה הם אוהבים. אין להם מי שילווה אותם ללשכת גיוס או יחגוג להם יום הולדת שהוא רק שלהם. יום הולדת אמיתי".
מה נותן לך סיפוק ומהם הקשיים בתפקיד?
"הידיעה שאני באמת משמעותית להם. למשל, יום אחד התקשר אלי אחד הילדים שבטיפולי מהתחנה המרכזית. הוא אמר לי 'לאן שתגידי לי, אני אלך'. חשוב להבין שמדובר בנער מורד. עברנו איתו מסכת לא פשוטה. הוא היה ללא סידור קבוע במשך חצי שנה. עברתי המון לילות ללא שינה בידיעה שהילד הזה לא מסודר. זה רודף אותך. זה משהו שלא נותן לך מנוחה כשילד לא מסודר ואתה לא יודע מה הולך להיות איתו בתקופה הקרובה.
"בראיונות היכרות עם הפנימיות הוא בכלל לא דיבר. לא הסכימו לקבל אותו בפנימיות בגלל שהוא לא שיתף פעולה באבחון והאבחון שלו היה מאוד שחור. כשהוא התקשר מהתחנה המרכזית חשבתי באותו רגע: 'אני רוצה שיבוא אלי הביתה'. זה היה רגע קשה. אני יודעת שאני לא יכולה להכניס אותו אלי, לא אותו ולא את 21 הילדים האחרים. לא הכול בידיים שלנו.
"לא עם כולם כמובן יש אותה רמת מעורבות ואותו סוג של קשר, אבל הוא ילד (נער) שמעורר אצלי המון חיבה ואמפטיה. הוא לא נותן את עצמו מהר. לקשר שלנו לקח זמן להתפתח. זה שהיה צריך לעבוד על הקשר רק עושה אותו יותר חזק וטוב. יש לי רגש מאוד חזק אליו. באותו יום כל העמותה נעמדה על הרגליים ודרך אחת העובדות שלנו הגענו לאישה מדהימה שקיבלה אותו לביתה, עד שנמצא לו פתרון קבוע.
"קיבלתי לא מזמן אפוטרופסות על ילד בן 5.5, בגיל של הבן שלי. סירבתי בהתחלה. לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות כזה דבר. אבל זו השליחות שלי".
