זמן ללכת (אבל לא לאן שאתם חושבים)

את יומן הסרטן שלי כתבתי בעיצומו של ה"אירוע", וכמה לא מפתיע שהוא יצא הרבה יותר ארוך מהאירוע עצמו (וגם גרם יותר סבל להרבה יותר אנשים). היום, בפרספקטיבה של מספר חודשים, מן הסתם הייתי כותבת הכל אחרת לחלוטין, ייתכן שהייתי בוחרת תיעוד קצת יותר מהודק, יותר תמציתי, או ליתר דיוק - "באתי, נבדקתי, נותחתי. יאללה הלאה".

הטורים הקודמים שלי:

באותם ימים עגומים משהו, שלחתי את רשימותיי לחבר ושמעתי את אשתו מתגלגלת מצחוק ברקע. "וואו," אמרתי לעצמי, "אם מישהו צוחק מהמחלה שלי, אז אולי יש בה איזשהו טעם...". מאוחר יותר החלטתי להרחיב את מעגל הצוחקים. אבל עכשיו הגיע הרגע בו נראה לי שמיציתי ואני יכולה לחזור ולהצחיק את העולם עם מה שאני רגילה – עם הבישול שלי.

"אולי תשקלי שינוי בהרגלי חיים?"

המשפט הכי מתסכל שאמרו לי. זו הייתה האונקולוגית, בשיחת סיכום נטולת חרוזים, שבה הודיעה לי שהכל בסדר (כמעט), בשלב זה לא אצטרך טיפולים, רק

מעקב צמוד, אך לעומת זאת סיכויי לחטוף גם בצד השני, השתפרו. כי ככה זה במועדון הסרטן - חבר מביא חבר. כנגד זה אין הרבה מה לעשות, אמרה הדוקטורית האמפטית, אבל אולי תשקלי שינוי בהרגלי חיים.

"תרחמי עלי, אמא שלי חולת סרטן"

המשפט הכי מצחיק שאמרו לי. זו הייתה הבת שלי, שחזרה הביתה לסוף שבוע וניסיתי לבקש ממנה לממש את ההבטחה העומדת תלויה בינינו מאז הייתה בכיתה ג' (לסדר את החדר שלה, אם אתם רוצים לדעת).

"אפשר לקחת ממך שיעור לחיים"

המשפט הכי לא מוצדק שאמרו לי. אלו היו החברות שלי, מורות גדולות לחיים בזכות עצמן, שעסקו בניפוח בלתי פוסק של האגו שלי, ובין לבין לקחו אותי לסדרת טקסי פרידה מרגשים ויצירתיים מהציצי. תודה לכן, חברות אהובות שלי, על סדנאות הפיסול ביער (נחשו של איזה איבר), על מרתונים של הקראות שירה מול השקיעה (נחשו על איזה נושא), על ארוחות-נושא (כן, כמובן, באותו נושא ממש) במיטב מסעדות הארץ, על צילומי עירום משותפים בשירותים של אותן מסעדות - ותודה שהסכמתן לוותר, בינתיים, על הטיול בשביל ישראל בתחתונים וחזיות. אל דאגה, עוד תהיה לנו הזדמנות.

"מה יש לצהריים?"

המשפט הכי צפוי שאמרו לי. זה היה בני הצעיר, וכך הוא הגיב על הבשורה על המחלה, כי כך הוא מגיב תמיד. זה העניין העיקרי שהוא מגלה בי לאורך השנים. משחק כדוריד סוער, מסע כומתה מפרך, פאב אפוף אלכוהול, מכל

מקום הוא ימצא דרך לברר אצל אמא מה יש לצהריים. בהתחשב במה שכבר גיליתי על הבישול שלי, זו הצלחה. לא? רגע לפני שנכנסתי לניתוח, הוא הגיע במרוצה, קצר נשימה, אוחז במראשות המיטה, מקרב פיו לאוזני. כולם מסביב מחו דמעה בהתרגשות ורק אני לחשתי: "מרק עדשים וקציצות, מתוק שלי".

"המתת חסד, מה?"

המשפט שהכי היו רוצים להגיד לי אם כלבים היו מדברים. זו הייתה כלבתנו עתיקת היומין, המלווה אותנו בנאמנות במשך מאות שנות כלב, ועכשיו היא חירשת, דולפת בכל מקום, מפיצה ריח נורא, ומעירה אותי כל בוקר עם זריחה כדי להודיע לי ששוב השתינה על השטיח. מדי פעם אנחנו מבטאים בקול רם (אבל באידיש, כדי שלא תבין) מחשבות על המתת חסד. עכשיו אני יכולה לראות בעיניה, דרך עכירות הקטרקט, זיק של שמחה לאיד. כן, כן, מי היה מאמין שמשתי הכלבות הקשישות החולקות עם בעלי את החיים בשנים האחרונות, היא כנראה זאת שתשרוד.

"את חושבת שזו עונש על משהו?"

המשפט הכי מעליב שאמרו לי. לא נגיד מי זה היה, אבל אני שואלת: זה עונש זה? מי שמכיר אותי יודע שמגיע לי משהו הרבה יותר חמור.

"את צריכה לזכור שאני לא אלוהים"

המשפט הכי מדאיג שהתחלתי לשמוע. זה הפלסטיקאי שלי, העוסק במלאכת השחזור עם הרבה מיומנות ואמנות. למה פתאום הוא מכניס לשיח בינינו עניינים תיאולוגיים? האם הוא מתחזק, חוזר בתשובה או שהוא מכין אותי לכך שהתוצאה הולכת להיות פחות ממושלמת?

"חלמת שיש לך סרטן שד? מאיפה זה בא לך? את לא עונה לפרופיל הסיכון"

המשפט שהכי רציתי לשמוע וכנראה לא אשמע. במשך מספר שבועות זה היה המשפט שהכי רציתי לשמוע. די במהירות הוא התעמעם והידרדר לתחתית שאיפותיי ואל ראש הטבלה חזרו שני הפייבוריטים הקבועים שלי: "זהו. יש הסכם שלום עם הפלסטינים" ו"בקרוב יהיה לך נכד". נראה שחזרתי לשגרה, בינתיים.

נילי אושרוב היא קופירייטרית, עורכת לשונית, שותפה במדור הסאטירי "אפעס" ומחברת הספר "שיכון צדיקים", שיצא לאחרונה