דולפינים ודייגים - המאמר המלא

כאשר גואונדא (Gowonda, גיבור תרבות של ילידים בחוף הצפוני של אוסטרליה) מת, נפל עליהם צער ויגון קודר, ובני העמק חשו ייסורים גדולים על כך שגואונדא, שחי עמם, הלך לעולמו... יום אחד, שיחקו ילדים בחוף החולי שבין הנהר לאוקיינוס רחב הידיים ואחד מהם דימה כי הוא רואה את גואונדא מהלך על הגלים.

 

הילד צעק את שמו של גואונדא בקולי קולות, ועד מהרה נזעקו למקום ילדים נוספים, וגם נשים וגברים, וכולם אכן זיהו את גיבורם שוחה בקרבת החוף. הם יכלו לראותו בבירור, ולזהותו על פי סנפירו הלבן, שהרי לגואונדא היה שיער לבן... הם יכלו לראותו מלמד את חבריו הנוכחיים (קרי: דולפינים) להניס דגים לעבר החוף כדי לסייע לחבריו הקודמים (קרי: הדייגים) כדי שאלה יוכלו ללוכדם ביתר קלות.

 

 

מקור האגדה על גואונדא, המספרת כיצד נוצר הקשר המופלא הקיים כיום במקומות רבים בעולם בין דולפינים לבני אדם, אינו ידוע. התיעוד הראשון של אגדה
זו הוא בסיפורו של אבוריג'יני בשם Turnbull (Robinson, 1965), אך אגדה זו אינה הסיפור היחיד המתאר את הקשר המסקרן שבין דולפינים לאנשים. סיפורים דומים, מצפון אמריקה ומדרומה, מאוסטרליה ומסביבתה וממאוריטניה במערב אפריקה, מלמדים אותנו ששיתוף הפעולה בין דייגים לדולפינים, הנעזרים אלה באלה, היה שכיח יותר ממה שחשבו בעבר. כיום, מקורות מדעיים רבים מצביעים על כך שהתופעה נפוצה בכל העולם כולו. 

 


(צילום: AP)

 

מבוא

במהלך ההיסטוריה למד האדם, במקומות שונים בעולם, להיעזר בחיות בר לצורך דיג. בהודו, למשל, דייגים מקומיים נעזרים בלוטרות המאומנות להבריח דגים אל הרשתות הפרושות; בסין, קורמורנים מאולפים, שקולר קשור סביב צווארם, כך שהם אינם יכולים לבלוע את הדגים שלכדו, צוללים ולוכדים דגים, שאותם הם מעבירים לדייגים.  

 

אחד הקשרים היותר מעניינים, שבו נעסוק במאמר זה, הוא הקשר ההדדי ושיתוף הפעולה שנוצר בין אנשים לדולפינים. ברוב המקרים המתועדים מעורבים בשיתוף הפעולה שני מינים של דולפינים, השייכים שניהם לסוג דולפינן (Tursiops truncatus, Tursiops aduncus), אם כי קיימים סיפורים גם על מינים נוספים של דולפינים, כמו הקטלן (Orcinus orca), שעל אף שמו האנגלי – killer whale – הוא דולפין ולא לווייתן!  

 

שיתוף הפעולה בין אנשים לדולפינים נוצר, על פי רוב, לצורך דיג. שיטות התקשורת שהתפתחו בין דייגים לדולפינים הן מגוונות ביותר. דייגים בכל העולם השתמשו בהכאת צלצל על המים, כשהתזת המים מעוררת את תשומת לבם של הדולפינים. גם הצלפה בחול שבקרקעית הים סייעה למשיכת תשומת לבם של הדולפינים בעצם הגדלת הרעש. במאוריטניה, למשל, מטרת הרעש הייתה לדמות את שיבת דגי הקיפון (בורי) למים, מאחר שכאשר הללו, הידועים במנהגם לזנק מהמים אל על כדי לנשום, שבים למים, ניתן לשמוע את הרעש שנוצר עקב כך.

 

גם הדולפינים, מצדם, יצרו קשר עם הדייגים. למשל, הקטלן היה יוצר קשר עם ילידים שעסקו בצייד לווייתנים על ידי הכאת זנבו וסנפיריו במים או על ידי קפיצות במים, וזאת כדי לסייע לילידים לאתר את הלווייתנים. בתמורה היה הקטלן זוכה לנתחים משלו.
 


דיגיים בפעולה (צילום: יוסף ג'קסון)

 

הקשר בין הדייגים לדולפינים התקיים לא רק לצורכי דיג. על הקשר בין הילידים האוסטרליים במפרץ Twofold לבין הקטלן מספרים, כי הילידים התייחסו אל הקטלן כאל התמזגות של רוחות אבותיהם הקדמונים עם נפשותיהם. שני המקורות העיקריים של רובינסון (Mumbulla, in: Robinson, 1976; Turnbull, in: Robinson, 1965) טענו כי הדולפינים עוזרים להגן על האנשים במים, וכי "כאשר הזקנים שביניהם רצו לחצות את הנהר בסירת קאנו, למשל, או כשהם רצו לחצות את הנהר בשחייה, תמיד היו שם הדולפינים".

 

גם לפי Neil (2002) תפקידם של הדולפינים היה להרחיק את הכרישים, כי "אף אחד מהם לא יעז לגעת באדם בנוכחות הדולפינים". וכך גם בנוגע לקטלן: בכל מקום שבו תתרסק ספינת ציידי לווייתנים הרחק מן החוף, תמיד יימצא שם הקטלן כדי להגן עליהם, לשחות סביבם, ולמנוע כל אפשרות שהכרישים יוכלו להתקרב אליהם. ויותר מכך: אם הקטלן חש שאחד הניצולים מתעייף, הוא (לבדו או עם חבריו) ישחה מתחתיו, יצמיד את סנפיריו מתחת לזרועותיו, ויחזיקו, עד אשר מציליו, בני האנוש, יוכלו להרימו אל הסירה.

 

קשר עתיק-יומין

ציורי הדולפינים הראשונים זוהו, כנראה, בהתנחלויות האדם בצפון הרחוק. אסקימוסים באלסקה תיעדו את הדולפינים בציורי מערות לפני כ-3,500 עד 4,000 שנה. תיעוד מאוחר יותר של דולפינים מתגלה בתרבות היוונית, כמו במקדש התרבות המינוטית (Minoan Temple) בעיר קנוסוס (Knossos) שבכרתים (Evans, 1984). ארכיאולוגים שנרתמו למחקר הפולקלוריסטי והמיתולוגי אודות הקשר בין הדולפינים לאדם גילו כי בעבר הפרהיסטורי צוירו, פעמים רבות, בני אדם שוחים בחברת דולפינים.  

 

האגדות אודות שיתוף הפעולה בין דולפינים לבני אדם מעסיקות את התרבויות השונות בעולם מזה 3,000 שנה לפחות. במקומות שונים במיתולוגיה היוונית מציינים את התנהגותם האלטרואיסטית של הדולפינים. המשורר והמוזיקאי הלירי אריון (Arion), שחזר מאיטליה לקורינתוס (Corinth), היה זה שתיעד, לפני אחרים, את יחסי הגומלין בין דולפינים לסירתו. האגדה מספרת שמשחקיו ונגינתו של אריון משכו אל הסירה כמגנט להקה של דולפינים. אריון התיידד עם הדולפינים לאחר ששחו לצדו, וזכה לרכוב על גבו של אחד מהם Evans,) (1984.

 

המיתולוגיה היוונית מספרת גם כי אפולו(Apollo) התחפש לדולפין, והוביל סירות מכרתים אל דלפי. דייגים בים התיכון האמינו, במשך מאות שנים, כי אם ייקלעו למצוקה דולפינים ייחלצו את ספינותיהם ויובילום הביתה בשלום.

 

משוררים יווניים מהמאה ה-6 לפנה"ס, כמו למשל, המשורר היווני אופיאן (Oppian), וכן פליניוס (Pliny)הרומאי (79-23 שנים לספירה) כתבו על דולפינים המובילים להקות של דגים לרשתות דייגים ומשתפים עמם פעולה. תופעה זו מוכרת גם לבני האימראגן (Imragen) במאוריטניה שבצפון מערב אפריקה(Minasian & Folkens, 1980) , וכנראה גם ידועה במוזמביק ובמקומות אחרים, כמו באיי פולינזיה שבאוקיינוס השקט. ילידי אזורים אלה לא יכלו לשמוע את סיפורי המיתולוגיה והאגדות מן הים התיכון, אלא אם כן ספנים ושייטים למיניהם העבירו מידע כזה בתקופות קדומות למדי (Pryor, 1995; Pryor, et al. 1991; Alpers, 1960; לוי ולוי, 2002), דבר שאין עליו עדויות מוצקות (Neil, 2002).  

 

התועלת שבני האדם מפיקים משיתוף הפעולה עם הדולפינים היא ברורה למדי. פחות ברורה התועלת שהדולפינים מפיקים מקשר זה. במאוריטניה, כך כתוב בספר על הסהרה, נאמר כי כאשר ה-Marabout – המטיפים (כלומר, אנשי הדת) – פנו לדולפינים, הדולפינים נענו, וסייעו לדייגים ללא כל תמורה, ואף לא ציפו לכזו (Crewe, 1983).

 

לפי Campbell (Campbell, 1875, in: Neil, 2002) הילידים ייחסו חשיבות גדולה ביותר לקשר עם הדולפינים "שלהם". לפי גישתם, דבר אינו מעליב יותר מאשר ניסיון לפגוע באחד מהם. הילידים לא יהרגו את הדולפין שלהם בשום מקרה, משום שאם יעשו כן: "יחלוף רק זמן קצר עד שיתחילו להרוג אלה את אלה" (Gresty, 1947, in: Neil, 2002).

 

בספרו הראשון של רובינסון (Robinson, 1965) , מספר האבוריג'יני Turnbull, "מספר הסיפורים" הראשי של רובינסון, כי: "באחד הימים נלכד אחד הדולפינים המסייעים ברשת". הדולפין הוצא מהרשת ברוגז על ידי הדייג, שהביא אותו לחוף והרג אותו. לאחר שנודע על כך לזקנים שנשארו במחנה הארעי בחוף "הם הרגו את הדייג עם בומרנג".

 

דולפינים לעזרת דייגים – תיעוד התופעה ועדויות מהשטח

בשנת 1973 תיאר החוקר הצרפתי בוסנל (Busnel, 1973) את התופעה לראשונה. בוסנל גילה כי כאשר דייגים בני האימראגן (Imraguen)במאוריטניה יוצאים למלאכתם בים הם מכים במקלות על פני המים. לאחר זמן מה מופיעים, כאילו יש מאין, דולפינים, ודוחקים להקות דגים לעבר החוף. אז פורשים הדייגים את רשתותיהם ואוספים מהשלל, ובתמורה מותירים מעט גם לדולפינים.

 

כאשר בוסנל תיאר את התופעה לראשונה היא נחשבה כתופעה יוצאת דופן, שאין לה אח ורע בעולמנו. אולם עם הזמן התגלה שהתופעה קיימת, או שהתקיימה בעבר, במקומות רבים בעולם כולו: בצפון-אמריקה (Fertle, 1994; (Leatherhood, 1975, בצפון אוסטרליה (Hill & Wassenberg, 1990), בדרום אוסטרליה (Allen, 1996), סביב יבשת אוסטרליה (Neil, 2002), במאוריטניה (Minasian & Folkens, 1980), בהודו (Lockley, 1979), בברזיל (Pryor, et al. 1991; Lamb, 1954, in: Neil, 2002) ואפילו בכמה מקומות בים התיכון (Busnel, 1973).

 

במפרץ סנטה-קטרינה בברזיל שיתוף הפעולה בין דייגים לדולפינים קיים מאז שנת 1847 לפחות. בשלהי המאה ה-20 סיפרו הדייגים המקומיים על אבותיהם שנהגו לדוג עם הדולפינים, המשתפים עמם פעולה גם כיום. להבדיל מהמתרחש במאוריטניה, שם הדייגים מסמנים לדולפינים מתי להצטרף ל"חגיגה", בברזיל הדולפינים הם המפעילים את הדייגים, והדיג מתבצע ביוזמת הדולפינים וללא שליטת האדם.

 

תקופת הדיג המועדפת היא מיולי עד אוגוסט, אך הדיג יכול להתקיים גם בעונות השנה האחרות. שיטת הדיג היא התכנסות של עד שלושה דולפינים במקומות אחדים בנהר, והדייגים מצטרפים אליהם מן החוף. הדולפינים הם שמסמנים לדייגים מתי וכיצד להתפרס על החוף עם רשתותיהם. מכיוון שהמים עכורים מאוד, הדייגים תלויים לחלוטין בדולפינים המסמנים להם היכן עליהם להניח את הרשתות, ואינם מסוגלים לזהות האם הדגים מתקדמים במים או בורחים מרודפיהם.

 

נראה כי שפת הגוף של הדולפינים היא הסמן העיקרי שעליו מסתמכים הדייגים. רק כאשר הדייגים מקבלים מהדולפינים את הסימן המתאים הם נכנסים למים בשורה חזיתית, עד בערך עומק של מטר אחד. הדולפינים המשתתפים בחינגה מתייצבים מול שורת האנשים ופעילות הדיג עצמה מתנהלת במרחק של 5 עד 7 מטרים מהרשת (Pryor, 1995). היו שהציעו כי הדולפינים אימצו את הדייגים להיות להם לעזר ולא להיפך, וייתכן שהדולפינים נהנים מהמשחק ההדדי המתקיים בין שני האורגניזמים האינטליגנטיים Doak, 1988); לוי ולוי, 2002).  

 

הקטלן וציידי הלווייתנים

סיפורים מיסטיים אודות קטל משולב של לווייתנים על ידי שיתוף פעולה בין ציידים-לקטים מהיבשת האוסטרלית לבין קטלן המסייע להם דווחו לראשונה על-ידי Dakin(1938), המצטט ציידי לווייתנים, שסיפרו לו על כך. דייקין, שהיה פרופ' נכבד לזואולוגיה והתמחה בביולוגיה ימית, ציין מי השתתף בכך ומי צפה באמצעות טלסקופים מן החוף (Bygott & Cable, 1981, in: Neil, page 9).

 

דייקין הראה כי הקשר בין ציידי לווייתנים לקטלנים נוצר באופן בלתי תלוי בקרב קהילות שונות של ציידי לווייתנים, המרוחקות זו מזו למעלה מ-400 קילומטרים. בסִפְרו הוא מביא כמה מקורות המתעדים קטלן המסייע לציידי לווייתנים. היו שטענו כי הקשר בין הילידים האוסטרליים לקטלן קשור ליכולתו לסייע להם לגלות את נוכחותם של המינים הגדולים, ובעיקר את הלווייתן גדול-הסנפיר (Megaptera novaeangliae).

 


לוויתן גדול סנפיר באוסטרליה (צילום: רויטרס)

 

על פי דייקין, כל אחת מההתיישבויות של ציידי לווייתנים כהי עור לאורך החוף "החזיקה בבעלותה" להקת קטלנים, שהיו שוחים לעבר החוף כדי להודיע לילידים אם הלווייתנים הגדולים מתקרבים אל החוף. לפי המסופר, כאשר להקת קטלנים מגלה להקת לווייתנים, נשאר אחד מהם בקרבת הלווייתנים, בעוד חבריו שוחים לחוף כדי להודיע לציידי הלווייתנים על הגעתם. ב

 

תגובה היו הילידים ממהרים לצאת לים הפתוח עם סירותיהם, והקטלנים היו מנחים אותם אל להקת הלווייתנים. הקטלנים היו אף שוחים מתחת ללווייתנים ומסייעים לציידי הלווייתנים בשמירתם בקרבת פני המים, וזאת כדי להקל עליהם את לכידת הלווייתנים, החייבים לשחות בקרבת פני המים כדי שיוכלו לנשום.

 

כאשר ציידי הלווייתנים היו מטילים בלווייתנים את הצלצל, היו הקטלנים ממשיכים לשמור על הלווייתנים ולהטרידם באופן בלתי פוסק. בסיום הציד היו הקטלנים מגיעים לתחנות פשיטת העור והבשר של הלווייתנים וזוכים לחתיכות בשר מעורף הלווייתן, לגושי שומן ולשיירים אחרים, שהיו נזרקים אליהם על ידי ציידי הלווייתנים כתמורה בעד עזרתם.

 

ולבסוף, על פי אגדה אחרת, שסיפר Mumbulla (Robinson, 1976), "שיתוף הפעולה בין לווייתנים לדייגים מקומיים חדל זה מכבר להתקיים, לאחר שהילידים כהי העור עזבו את מפרץ Twofold, והיגרו צפונה לאזור אגם Wallaga. בעקבותיהם היגרו גם הקטלנים". לשאלה מדוע, ענה: "משום שלא הייתה להם עוד אפשרות לשתף פעולה עם כהי העור שאותם אהבו, בגלל שהקטלנים הזדקנו, מתו או עזבו את האזור". מאז, כך נראה, הסתיים הקשר העמוק בין האדם לדולפינים, שנמשך באוסטרליה לפחות 90 שנה, והסתיים בערך בשנת 1930.

  

בעיות בשמירת טבע של דולפינים

קשר בין דולפינים לאדם קיים במקומות שונים בעולם גם היום, למשל, סביב תכניות האכלה של דולפינים. אך מחקר עכשווי של חברות דולפינים מעלה כי הקשר המודרני שנוצר בין דולפינים לבני אדם גורם לפציעות יתר של הדולפינים ואף להגדלת התמותה של דולפינים המתקרבים לסירות (NMFS, 2001 ;ראה גם אצל Neil, 2002).

 

הדולפינים הם אמנם מהירי תפיסה, אך מפגשיהם עם סירות גורמים מדי פעם להסתבכותם בפעולת המדחף של הסירה או ברשתותיהם של הדייגים. תכניות האכלה של דולפינים נעשו כה פופולריות בחופי האוקיינוס האטלנטי הדרומי, עד שמדענים מצאו באזורים אלה דולפינים פגועים או מצולקים יותר מן הרגיל. יתרה מזאת, נמצא כי דולפינים רבים יותר החלו להתקרב לסירות משום שלמדו או ציפו לקבל מזון ודברי מתיקה מהשייטים או מהמלחים.

 

כמו כן, עקב צפיפות מוגברת של סירות קורה כי צעירים נפרדים מאימותיהם בגיל צעיר מדי, בטרם למדו לנווט כיאות, ורבים מהם נפגעים אף הם. בנוסף, יונקים ימיים נודדים נוטים בשנים האחרונות להישאר בשטחי השוטטות שלהם ולהימנע מהמשך נדידה אחר המזון גם כשטרפם עזב את האזור או התמעט בגלל פעילות דיג מסיבית. למשל, בקרבת איי הוואי, תנועה מסיבית של ספינות שיבשה את תנועתם הספונטנית המסורתית של מיני לווייתנים, הנודדים לאזורי רבייה מסורתיים, שבהם הם מתרבים ומגדלים את צאצאיהם (Neil, 2002; NMFS, 2001; Anon, 2001).

 


דולפינים במצוקה בפיליפינים (צילום: AFP)

 

יש הטוענים שגם השימוש המואץ בנשק חם מאז תחילת המאה ה-20 גרם לשינוי אורחות התנהגותם של הדולפינים, אשר בחרו להתרחק מקרבת בני האדם, ולבסוף, כך אומרים, חדלו גם לקיים את הקשר עתיק היומין עם הדייגים או סירבו לשתף עמם פעולה (Neil, 2002). למרות זאת, דווקא הידע המצטבר של ציידים-לקטים ושל דייגים במקומות רבים בעולם גרם להגברת המודעות לחשיבותן של קהילות מקומיות, המפתחות תכניות שאפתניות לשימור הטבע הסביבתי.

 

ייתכן שבאמצעות תכניות כאלה יצליחו גם לשמר את הידע עתיק היומין, שהוביל לקשר בין דייגים לדולפינים בחופים רבים בעולם ובין הקטלן לציידי לווייתנים. הכוונה הנוכחית היא לנצל את הידע של אותם דייגים או ציידי-לווייתנים מקומיים כדי להתקרב לטבע, ואף להעסיקם בשמירת אוצרות הים לטובת קהילותיהם המקומיות. כך מתכוונים לפתח את "התיירות האקולוגית" באזורם.

 

בטוחתני, ששורשי הדיג והלקט המסורתיים של בעלי החיים הימיים יעמדו כבר בעתיד הקרוב במרכז ההתעניינות הציבורית והעולמית, ויהפכו למוקד לעלייה לרגל של תיירים, שיבואו לבחון במו עיניהם את הקשר ההדדי שנוצר בין בעלי חיים אינטליגנטיים ימיים לבין דייגים, כמו למשל, במאוריטניה.

 

סיכום

כפי שעולה מהמחקרים שנערכו בשנים האחרונות, הקשר ושיתוף הפעולה בין דולפינים לדייגים היה נפוץ בעבר במקומות רבים בעולם. כיום, נראה כי הירידה ביכולתנו לחזות בשיתוף פעולה זה היא פועל יוצא של הפגיעה בתרבויות ציידים-לקטים בכל העולם, ובגלל דיג-יתר שהאנושות מקיימת באוקיינוסים.

 

קבוצות שונות של בני אדם השתמשו בשיטות שונות של תקשורת עם דולפינים כדי לשתפם בדיג ולהקל את עבודתם, גם אם זו לא הייתה מטרתם הראשונית של בני האדם. יחסי הגומלין "השתלמו" לדולפינים, אך באותה מידה נהנו מהם גם חברות אנוש קדומות.
 


קשר רגשי רוחני עם בני האדם (צילום: ברוך פיגנבאום)

 

הבעיות שנוצרו בעטיו של הקשר צוברות תאוצה לאחרונה, וחוקרים המתחקים אחרי התופעה לומדים על כך, אך מבלי לקבל תשובות לגבי מה יש לעשות כדי לשמר את הקשר הרגשי והרוחני בין בני האדם לדולפינים. מצד אחד, אובדן קשר רגשי ורוחני מתקשר בוודאות להשתלטות ארצות המערב על הסביבה ועל קהילות מקומיות שנהנו ממשאבי הסביבה ללא הפרעה.
 
מצד שני, התפתחות תרבות הפנאי בעולם, ורצונה של האנושות לשמר שיטות דיג מסורתיות, להכריז על קהילות מקומיות וסביבתן הפראית כעל "אתרי מורשת עולמיים לדורות הבאים" ועוד כהנה וכהנה, עשויים לתרום לשיפור המצב (לוי ולוי, 2001; לוי ולוי 2002). ידוע כי חברות אנוש נדחקו ממחוזותיהם המסורתיים על ידי קבוצות אנוש חזקות מהם.
 
פירוקן האיץ את אובדן הסיפורים שעברו מפה לפה וחיזקו את הקשר הרוחני והרגשי אל חיות הבר. בעקבות זאת נפגעו חברות אנוש ברחבי העולם ללא תקנה. מצד אחד, ברור שיחסי הגומלין ההדדיים בין דולפינים ודייגים נוצרו מקדמת-דנא.
 
מצד שני, הבנה טובה יותר של יחסי הגומלין המיוחדים האלה יכולה לסייע להבנת יכולתו של האדם בעבר "לדבר עם חיות הבר", תכונה מדהימה שניחנו בה שלמה המלך, ד"ר דוליטל ואחרים, או שלומדים עליה כיום חוקרים כמו פרופ' אירן פפרברג(Pepperberg) המסוגלת לדבר עם התוכי שלה "אלכס" (לוי ולוי, 2002). הבנת יחסי הגומלין יכולה לשמש גם בסיס לשיפור הטיפול והפיקוח על הדולפינים, לרבות צורכי מִמְשק התזונה והקיום שלהם בעזרת בני האדם (Neil, 2002)

 

נדב לוי,  זואולוג, מרצה, חוקר וכתב מדעי. המאמר המלא "דולפינים ודייגים - מי מאמץ את מי?" התפרסם בכתב העת החדש של "חיות וחברה "

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה דולפינים ודייגים - המאמר המלא
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חיות וחברה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ynet ספיישל