התבלבלנו, המפקד

הנושא שצריך להיות הבוער ביותר ביום האשה הבינלאומי 2009, הוא זה שהתפרסם בסקר של עוקץ (בניהולם של עמי ברגמן וחיים מולכו): נשים בישראל נפגעות מהמשבר הכלכלי יותר מגברים.

על פי הסקר, שדגם 6,500 אשה ואיש, נשים מפוטרות הרבה יותר מגברים, והרבה יותר משיעורן בכוח העבודה, בכל המגזרים. לדוגמא, למרות שנשים מהוות רק 13.6% ממנהלי מוצר בענף ההיי-טק, 30.8% מהמפוטרים בענף זה מתחילת השנה היו נשים (כפול משיעורן, ולכן כפול ממספר הגברים שפוטרו באותו תחום מקצועי). בתחום האבטחה נשים הן 20% מכוח האדם, אך הן 29.4% מהמפוטרים.

הוסיפו לכך שנשים בישראל עניות יותר מגברים, ומתקבלת תמונה קשה: נשים בישראל משתכרות פחות מגברים, ועכשיו הן מאבדות את מקומות עבודתן יותר מהם. אם יתממשו התחזיות השחורות ובמהלך השנה הנוכחית יפוטרו בישראל כמאה אלף עובדים ועובדות, הפער הכלכלי בין נשים וגברים ילך ויעמיק, ועוני הנשים יחריף. בהינתן המגמה המתחזקת של הענקת משמורת על קטינים לאבות שמצבם הכלכלי טוב משל האמהות, יותר אמהות יאבדו את ילדיהן, ולאו דווקא משום שזו טובת הילד.

זה הזמן לצאת למאבק מאוחד של כל הנשים וכל ארגוניהן, לעצור את הסחף הצפוי. יש להביא למודעות המעסיקים והציבור את דפוסי האפליה הבאים לידי ביטוי בפיטורי יתר של נשים, ולעשות הכל כדי לרסנם.

שיקול פמיניסטי או מוסרני?

אבל מבט בתקשורת הישראלית מראה שפיטורי הנשים אינם על סדר היום הציבורי ביום האשה הבינלאומי. מה כן על סדר היום? ביקורו של מפקד חיל הים, האלוף אליעזר מרום, במועדון חשפניות, שקריו (לכאורה), וסירובו להתפטר. בוקי נאה, עיתונאי ש"תפס את האלוף על חם", צלצל בפעמון האזעקה הלאומי, ומאז רבים הקולות הקוראים להתפטרות האלוף או להדחתו מתפקידו.

למה? כי התנהגותו המבישה של האלוף משפילה נשים, מהווה דוגמה שלילית לפקודים, פוגעת בדימויו הציבורי של צה"ל וחושפת את האלוף לסחיטה של סודות צה"ל(!). לכאורה, העיסוק הציבורי הער בפרשה מעלה על נס את מעמד האשה ואת כבודה. למעשה, הוא מעיד על בלבול מושגים עמוק, המאיים להטביע את ההיבט הפמיניסטי בשיח מוסרני אנכרוניסטי.

על כל אלה יש למחות, ולדרוש שמפקד חיל הים ייתן את הדין על שהוכיח שלבו גס בזכויות אדם של נשים. אבל מי שמונעים משיקולים פמיניסטיים ולא משיקולים מוסרניים צריכים לדרוש יותר מאשר את ראשו של האלוף מרום. יש לדרוש בדיקה יסודית

של תנאי ה"העסקה" של נשים במועדוני חשפנות כאלה. יש לבחון מיהן הנשים, מה גילן ומה מידת שליטתן בחייהן. יש לשקול היטב אם לתת למועדונים כאלה היתרי פעולה. וכמובן, כשהם פועלים ללא היתר, כמו המועדון הנדון, יש לאכוף את החוק ולסגור אותם.

מנקודת מבט פמיניסטית, יש לדרוש טיפול בבעיה ולא רק בקוריוז, במחלה ולא רק בסימפטום. יש לדרוש שמדינת ישראל תיתן את דעתה לביעור תופעות רחבות של השפלת נשים, ותעשה לאכיפת החוקים שהיא מחוקקת. זה השיח הציבורי שראוי להישמע בישראל, ולא רק ביום האשה הבינלאומי.

ד"ר אורית קמיר משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן. 

לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן