מה עדיף, פנסיה לכל אזרח או חיזוק שוק ההון?
התפתחות החקיקה והתקנות בתחום החיסכון הפנסיוני בשנים האחרונות, נועדה להניע את האזרח הישראלי לחסוך לעת זקנה ולא להישען על קצבת הביטוח הלאומי. במקום לחזק מגמה זו ולהבטיח את כספי החוסכים, המדינה מעדיפה לנתב את הכסף לשוק ההון
מעורבות המדינה בחיסכון ארוך הטווח ניכרת הן בחוק הביטוח הלאומי והן בחוקים ובתקנות בתחום הביטוח הפנסיוני.
מזה שנים שהמדינה מחוקקת חוקים שונים ומגוונים בכדי להביא לכך שלכל אזרח תהיה תכנית פנסיונית אשר תניב לו ולמשפחתו ביטחון כלכלי, הן לאורך חייו והן במקרה מותו.
במהלך השנים אנו עדים לא אחת לחקיקה סבוכה ולעיתים אף סותרת, אך בבחינת ההליך, נמצא שלאורך כל הדרך מבקשים באוצר כי לכל אזרח תהיה קצבה מינמאלית ממנה יחיה.
ניתן להסיק זאת הן בחקיקה אשר העדיפה את החיסכון הקצבתי (שיתקבל כקצבה חודשית) עד לכדי כך שכיום כל החיסכון ארוך הטווח הינו קצבתי והן בצו ההרחבה לפנסיה חובה במשק ועוד.
אלא שלאורך אותו ציר זמן, קיים קונפליקט בין הרצון לעגן זכויות פנסיוניות לכל אזרח עד כדי חקיקת חוק המחייב הפרשה לפנסיה, לבין הרצון לשמור על שוק חופשי והגדלת שוק ההון.
בעבר הלא רחוק, כל אזרח היה מבוטח על פי חוק רק בביטוח לאומי ורק לחלק מהאזרחים היו הסכמים מטיבים מול מעסיקיהם המזכים אותם בהפרשות פנסיוניות, אם בזכות תפקידם ואם בזכות היותם עובדים במפעלים או בתי עסק מאוגדים או שחל עליהם צו הרחבה מיטיב.
לאחרונה, עם החלת צו הרחבה לפנסיה חובה על כל האזרחים, הרי שעל פי החוק כל אזרח שכיר אמור להיות מבוטח בביטוח פנסיוני כמפורט בצו.
המדינה מצאה לנכון להתערב בשוק החופשי ו"מאלצת" הן את המעסיק והן את העובד לחסוך לגיל פרישתו של העובד ולבטחו למקרה מוות או נכות.
חיסכון, אבל לא בשוק ההון
על פניו, התערבותה של המדינה בהחלט באה מתוך רצון להגן על האזרחים ולהביא לכך שיפחתו מקרי הסעד. אך האם היישום נכון?
מצד אחד, המדינה מכריחה אותנו לחסוך לגיל פרישה ולבטח עצמנו למקרה מוות ונכות ,חלילה, מעבר לביטוח הלאומי שהיה אמור לספק ביטחון מינמאלי. כך בפועל המדינה מאלצת אותנו לוותר על חלק ניכר מההכנסה שלנו לטובת העתיד או במקרה של סיכון, בעיקר בשל העובדה שאין הביטוח הלאומי מעניק זאת.
באותה נשימה, אותה מדינה מאלצת אותנו להשקיע את הכספים האמורים לבטח אותנו, בשוק ההון.
האם זהו הליך סביר? הרי אם המדינה מאלצת אותנו להפנות כספים לטובת עתיד טוב יותר, מדוע אין היא מגינה על אותם כספים?
אכן, הגיוני הדבר שאדם החפץ מרצונו או מכח הסכם עם מעסיקו, שכספיו יושקעו על ידו בכל אפיק שיבחר, אך האם כך הם פני הדברים כאשר המדינה היא ש"מאלצת" אותנו לחסוך?
דרישת המדינה לטובת החיסכון ארוך הטווח, אכן מגינה על האזרחים אשר לא חסכו בעבר ויתרונותיה מוכרים וידועים. אך על אותו משקל של לקיחת אחריות, האם אין זה נכון כי המדינה תיקח אחריות גם על הכספים עצמם ותבטיח שאותו סכום כסף שאנו מחוייבים לחסוך, אכן יעמוד לרשותנו לכשנצטרך אותו?
הנפקות אג"ח - למה לא לחוסכים?
בעבר, המדינה הנפיקה אג"ח ייעודי (אגרות חוב הנושאים תשואה קבועה ומובטחת) לטובת החוסכים לפנסיה אשר לא ניתן היה לסחור בו וכך ניתן היה לדעת מהו הסכום העתידי שיעמוד לטובת החוסכים.כיום הנפקת אג"ח מסוג זה ניתנת רק לטובת קרנות הפנסיה המקיפות ורק ביחס ל-30% מכספיהם. לא כך ביחס ליתרת החיסכון שלנו ולכן בהחלט ייתכן מצב בו אנו עשויים להפסיד חלק מאותו חיסכון, בעיקר בשל רצון המדינה לשמור על שוק חופשי שבא בסתירה לרצונה שלכולנו תהיה קצבה בגיל פרישה.
הצעתי למדינה: המשיכו את החקיקה, הביאו לכדי כך שכל הכספים המושקעים במסגרת פנסית החובה, יושקעו רק באג"ח יעודי.
יתרה מכך, יש להרחיב את החקיקה כך שכל אזרח החוסך לפנסיה, חלק מכספו האמור להניב כ-5,000 שקל פנסיה עתידית, יושקעו באג"ח ייעודי בתכנית ייעודית לכך ורק יתרת כספיו יושקעו בשוק ההון בכל אפיק שיבקש, ללא קשר לגילו.
ברגע שיש לחוסך מינימום הכרחי לפרנסתו אין המדינה צריכה לדאוג ליתרת כספיו, אך ברגע שהמדינה לקחה בעלות על הפנסיה שלו, היא אינה יכולה שלא להתחייב כלפיו למינימום שדרשה ממנו.
כיום, בעיקר לנוכח הירידות בבורסה, מבקשים למצוא מנגנון טוב יותר להשקעות בשוק ההון כגון המודל הצ'ליאני, אך לשם מה? הרי כיום כבר ברור שאין באמת השקעה לא מסוכנת.
אותה התחייבות, רק כלפי האזרחים
יש שיאמרו כנגד הצעה זו שהיא עשויה להגדיל את התחייבויות המדינה, האומנם? הרי המדינה בכל מקרה לוקחת הלוואות, אם באמצעות הנפקת אג"ח מדינה סחיר ואם ממדינות העולם תמורת ריבית נקובה לפרקי זמן נקובים. מדוע שלא תסב הלוואות אלה או חלקן בשינו קל למול אזרחיה?במקום להנפיק אג"ח סחיר, המדינה תנפיק אג"ח לא סחיר, בפועל אין המדינה משנה את ההתחייבות שלה, שכן, בכל מקרה בסוף הדרך תצטרך לשלם את ההלוואה בתוספת הריבית הנקובה ללא קשר אם הוא סחיר או לא ומכך שאין המדינה מגדילה את התחייבויותיה, אלא משנה את הגורם אליו היא מחוייבת.
באופן זה, לכל אזרח יהיה ביטחון כלכלי מינימאלי אשר יוכל לאפשר לו להתקיים ברווחה קלה ללא גרימת נזק לשוק ההון, שכן, רק כ-30% מסך כספי הציבור יופנו לסוג חיסכון זה שאינו נסחר בשוק החופשי.
