להתפלל לניצחון יווני, רק אז יגיע השינוי

באחד ממשחקיה הקודמים של נבחרת הכדורגל במסגרת הקמפיין העכשווי, נכחתי באולם מלחה בירושלים, בטורניר גביע ווינר. באחד הרגעים הודיע הכרוז על שער שספגה הנבחרת.

• בניון ערך אימון מלא נוסף, ישחק מול יוון
• רהאגל: "יהיה מביך להפסיד לישראל"
• דעה: לפתוח בלי בניון ועם יצחקי
• עיתונאי יווני: ליוון אין מנהיג, ישראל עדיפה
  

כמה אוהדים המומים בסביבתי לא ממש הבינו מדוע יש מישהו שקופץ ושמח כאילו הרגע קלעה קבוצתו סל ניצחון, או לחלופין הבקיעה גול בדקה ה-90. גם בשבת, ניחשתם נכון, אהיה בעד יוון.

1. משום שאין לי כמעט שום דבר במשותף עם 11 השחצנים בכחול לבן שיעלו בשבת על הדשא ברמת גן. כילד צעיר ואוהד שרוף הייתי במשחקים מול אוסטרליה, ניו זילנד וקולומביה. המשחק נגד קולומביה היה גם (כנראה) האחרון שלי. קהל אלים שלא מפסיק לקלל, שחקנים שהפריזורה חשובה להם יותר מאשר הצלחת הנבחרת והרגשת מיאוס כללי גרמו לי להבין שלרמת גן, בניגוד ליד אליהו, כבר לא אחזור. עוד לא ממש שנאתי, אולם כבר התרחקתי.

אבל עם השנים הפך המיאוס לשנאה של ממש. פרשת נערות הליווי, שופטים באדום, מחיצת הילדים בשערי טדי וקריית אליעזר, ההתעסקות הבלתי פוסקת בבילויים ובפוזה, פרשת הנבחרת והצעירה ובעיקר השחצנות האיומה של טובי בחורינו, מיו"ר ההתאחדות, דרך הפרשן הלאומי ועד אחרון השחקנים, הפכו אותי לשונא הרבה יותר מאשר לאוהד.

רק אלוהים יודע מה עבר לעידן טל בראש כשאמר לפני ההתמודדות מול אנגליה שהמשחק "תלוי יותר בנו" (אתם מדמיינים לעצמכם למשל את עידו קוז'יקרו אומר דבר דומה לפני משחק מול ספרד?). ועל כן אני שמח עם כל כישלון של הנבחרת, עם כל בלון שמתפוצץ ועם כל הצלחה של נבחרת אורחת, שמלמדת את הכדורגלן הישראלי פרק בשיעור לחיים - אם אתה כל כך גרוע (וגם לא ממש חכם) - לפחות תסתום את הפה.