נמאס להקיא, אני עולה במשקל. פרק אחרון

אני מחליטה שאני עולה במשקל ועפה מפה. אני לא אקיא יותר במחלקה, לא אתן להם משהו לתפוס אותי עליו. אני כמו ילדה טובה בדרך החוצה ואני קובעת ראיון עבודה. "אה, את נוסעת לחו"ל לחופש‭,"‬ צוחק הבוס הפוטנציאלי שלי מעברו השני של הקו כשאני מבקשת להיפגש רק עוד שלושה שבועות. "כן, מה לעשות, צריך ליהנות קצת‭,"‬ אני מחזירה בצחקוקים.

הפרקים הקודמים ביומן:

• חייבת להקיא, ולא - אאבד שפיותי. יומן אנורקסיה
• פצצה מתקתקת של טוב ורע. יומן אנורקסיה
• עובדת על כולם. הדרך שלי לשרוד. יומן אנורקסיה
• אני איש הפח ללא הלב. יומן אנורקסיה
  

אחרי שבוע וחצי במשטר ריתוק למיטה עם זונדה בלבד, מורידים לי מכמות האוכל בזונדה לטובת שתי ארוחות בחדר אוכל. הבטן שלי מתרוממת, מתנפחת. הארוחות זעירות ומונות 30 גרם קורנפלקס ועוד מעדן. אין מעדן אז אני לוקחת שני גבינה וריבת אוכמניות, מערבבת הכל יפה-יפה ושותה עם הנס קפה שמותר לי. הקורנפלקס הזה לא יוצא, הוא מת לי בבטן, אבל אני לא מפנה אותו. לא אתן להם את הצ'אנס לתפוס אותי. הבטן שלי היא הסנה שלא אוכל, מכסה את כל שדה ראייתי. אני לא רואה כלום חוץ ממנה. אני לא לבד. גם על יפעת מכנסיים אהובים לא עולים יותר, וגם לריטה מעירים מה היא עושה במחלקה לאנורקטיות, וגם לחגית ועירית יש כרס קטנה תמידית שנושפת קיטור החל מארוחת הבוקר, כמו מכונה ענקית שלא מפסיקה לפעול. 

אולי ביכולתי לנצח 22 שנה בבולמיה-אנורקסיה שלי (צילום: אילן ספירא)

בטלוויזיה משדרים איזו כתבה ולעיניי קופצת תמונה של מדפים מלאי כל טוב בסופרמרקט. אני מרגישה חום של מוכר, ואני יודעת גם מאיפה - מהחלום של אתמול בלילה. חלמתי את עצמי קונה בסופר, משלמת בוויזה כמו תמיד, מכניסה את הדני שוקולד למיקרו, מקללת אותו על כל השפריץ שהשאיר בפנים, מכניסה לפי מהעוגה הקנויה, לוגמת מהשוקו החם שעשיתי לעצמי, מנגבת קצת בסדין, קצת על עצמי, שוכבת ומערה אוכל לקיבתי. אני חלמתי על זה אתמול בלילה. את החלומות צוות המחלקה לא ייקח לי.

"הולך טוב עם שתי הארוחות. אולי עוד ארוחת ערב‭"?‬ מצייצת מיכל התזונאית. "כן‭,"‬ אני מתלהבת. יחי שלטון האוכל, די לזונדה שריפדה את ימיי וניפחה את בטני. "כן, שני פתי בר ומעדן‭."‬ כה נחתם בספר דברי הימים של רותי הפוסעת אל עבר הנורמליות. אני מרגישה חלק מהמחלקה, כמו העציץ, כמו הטלוויזיה פלזמה, כמו עשרים וכמה הבנות שכאן. אני מרגישה מאוחדת איתן. אנחנו לועסות בפה אחד, עם מערכת שיניים אחת, וכואבות את אותו כאב. אף אחת לא חומקת מהאיחוד הזה. אנחנו צרור אחד של פרחים טורפי כל.

סליחה שעליתי חמישה קילו

כבר לא אכפת לי שלא יוצא. ההקאה רחוקה ממני כמו הדברים שלי שנמצאים בבית אמא או העבודה שעדיין אין לי או הבית שאני אשכור בתל אביב מיד אחרי האשפוז. וגם, לא נעים להודות, לא בא לי. לא בא לי להתכופף ולשתות מים ולהתפלל שייצא הכל מהר, עכשיו ובאלימות. נעים לי לעלות על המשקל. רק במקלחת אני מתנצלת בפני מי שמשגיח עליי ומגמגמת משהו על זה שעליתי חמישה קילו מהזונדה. חלק מאנשי הצוות מהנהנים בהסכמה ואז אני מתעבת אותם, וחלק לא מספיק גדול אומר "אבל לא רואים".

לא הייתי רוצה לא להקיא אבל הייתי רוצה לא לחשוב על זה. קופסת העוגיות מתערבלת עם השניצל של הצהריים, נהיית עיסה עם החמין ועם השוקולד הבלגי במקרר והכל נראה ומוכן כבר כעיסה להקאה, שתטהר את הגוף ותנקה את הראש ואת המצפון. היש סיכוי שאי פעם אני לא אחשוב בעיסות? האם אי פעם אני אוכל להיות כמו מרים האחות, שמנמנה שיודעת להתלבש, עם פנים שתמיד זורחות בחיוך ועיניים גדולות שתום מקיף אותן? אני רוצה להיות היא. לא אכפת לי להיות שמנה, בין כה וכה אני לא שמה על מה שאנשים אומרים, אבל המחלה משתקת. ברגע שנחשפת לקלות הבלתי נתפסת של ההקאות ולהרגשת הטיהור שאחריהן אי אפשר להיגמל מזה. ומרים לא מבינה כשאני אומרת שכל המטופלות פה איבדו את התום, שלעולם לא יחזור.

"אולי בכל זאת זה כן יחזור‭,"‬ היא שואלת-מבקשת.

"אולי, אם יקרה איזה נס‭,"‬ אני אומרת, מעריצה מושבעת של אחות עליזה במחלקה להפרעות אכילה שגורמת לי להאמין שאולי ביכולתי לנצח 22 שנה בבולמיה-אנורקסיה שלי?