אם שכולה מארה"ב: לא חשבתי שאתן כל כך הרבה

הרייט לוין הגיעה מפילדלפיה כדי להשתתף בעצרת זיכרון מיוחדת לחיילים שהוריהם גרים בתפוצות. "אני לא מסוגלת להיות בארה"ב ביום הזה" סיפרה ל-ynet. הזכרונות מהבן מייקל שנפל במלחמת לבנון השנייה אינם מרפים - וכך גם הרגע שבו פנה לאביו: "אנחנו חייבים לדבר על האפשרות שלא אחזור משם"

רועי מנדל פורסם: 28.04.09, 00:49

הרייט לוין היא לא כזו. היא לא זו שתשאל "מדוע זה קרה דווקא לי", היא לא כזו שתחפש אשמים, היא לא כזו שתכה על חטא שנתנה לו ללכת לצבא, למרות שתחושת הבטן בישרה רעות. היא לא כזו שתחשוב "מה היה אם זה לא היה קורה". הרייט לוין מאמינה בגורל, וגורלו - היא אומרת - היה למות במלחמה ולהיות חלק מהארץ הזו, מהאדמה הזו.

זוכרים את הנופלים, חוגגים עצמאות:

"מייקי עשה את מה שתמיד רציתי לעשות ולא עשיתי", היא אומרת. "הוא עלה לארץ, והתגייס לצבא. תמיד חלמתי לעשות יותר למדינה שלי, לבוא ולהתנדב. הרי הכי קל זה לחיות בבית יפה וגדול בארה"ב, ולרשום מדי פעם צ'ק לארגון תומך ישראל. רציתי לתת הרבה יותר, אבל לא חשבתי שאתן כל כך הרבה, את הבן שלי".

את הכפר הלבנוני עייתא א-שעב, המקום שבו נפל סמ"ר מייקל לוין, בן 22, מכדור צלף שפילח את ראשו במלחמה, ראתה לפני שנה מרחוק, מהגבול. היא פגשה את חבריו ליחידה, את הלוחמים שהיו איתו ברגעיו האחרונים וביקשה לדעת הכל, לא להחמיץ אף פרט מרגעיו האחרונים. עם החובש שפינה אותו לבית סמוך בכפר, ונלחם על חייו, היא שומרת על קשר עד היום.

"אם אמות, תקברו אותי בהר הרצל"

אמש (ב'), השתתפה הרייט לוין בעצרת הצדעה בגבעת התחמושת לחללי צה"ל מהתפוצות, שארגן פרויקט "מסע" של הסוכנות היהודית, בהשתתפות אלפי בני נוער ובוגרים מהתפוצות. כשאהרון קלאץ', חברו ושותפו של מייקל סיפר לקהל על ההחלטה שקיבל, יום לאחר שחברו הטוב נהרג, להתאזרח ולעלות לישראל, נשברה. "את משימת חייו - הציונות, הוא לא יכול היה להשיג בחייו, אלא במותו", היא מאמינה.

זהו יום הזיכרון השלישי שלה בישראל. "אני לא מסוגלת להיות בארה"ב ביום הזה", היא מסבירה. אלא שדווקא הביקור בגבעת התחמושת קשה לה הרבה יותר. בהר הרצל היתה לאחר מותו - בגבעת התחמושת היתה בטקס ההשבעה שלו לצנחנים - שם ראתה אותו חובש לראשונה את הכומתה האדומה. היום, היא רואה אותו בתמונה, התלויה מעל המשואה הבוערת.

"עוד מילדותו ידעתי שהוא יעלה לישראל ויתגייס לצבא", מספרת האם. "זה היה החלום שלו, וכל ביקור שלו בישראל רק חיזק את זה". ב-2001, כשבארץ השתוללה האינתיפאדה, מייקל לוין למד והתגורר בישראל למספר חודשים. הוא ראה מקרוב את המצב הביטחוני, והחליט אז שיחזור לכאן, שיתגייס לצה"ל לשירות קרבי.

ליד תמונת הבן, אמש (צילום: אורלי זיילר)

מייקי הלך בעקבות חלומו, עלה לישראל והתגייס לצנחנים. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היה בביקור משפחתי בפילדלפיה. הוא שמע את הדיווחים וארז את חפציו. "אני חייב לחזור לארץ", אמר למשפחתו. "אחרי מותו נאמר לנו שהוא התבקש לשמור בחברון, אבל סירב והתעקש להצטרף ללחימה - למרות שהצבא העדיף שחיילים בודדים לא יהיו שם", מספרת הרייט.

לפני צאתו פנה לאביו, מארק. "אנחנו חייבים לדבר על האפשרות שלא אחזור משם", אמר בקור רוח. "אני לא רוצה לדבר על זה", אמר האב, אבל מייקי לא ויתר. "אם אמות, אני רוצה להיקבר בהר הרצל". בני המשפחה ליוו את מייקל לשדה התעופה. דארה, אחותו התאומה, סיפרה כי ידעה באותו רגע, שזו הפעם האחרונה שתראה אותו.

"מטורף מה שקורה פה, גיהנום"

את השיחה האחרונה עמו החמיצה דארה. היא לא שמעה את צלצול הטלפון, וכל שנותר עבורה הוא הודעה קולית מצמררת במשיבון הסלולארי. "זה מטורף מה שקורה פה, פשוט גיהנום. נדבר כשהכל ייגמר". אבל הכל נגמר, ומייק לא היה בשביל לספר על הגיהנום. אבל משפחת לוין כבר יודעת הכל עליו, היא חיה בתוכו מאז 1 באוגוסט 2006.

ערב יום הזיכרון, אירועי אותו היום צפים וחוזרים. "התעוררתי באמצע הלילה ולא הצלחתי להירדם", מספרת הרייט. "בבוקר הלכתי לעבודה בתחושה רעה שמשהו קורה. פתאום הגיעו נציגי הקונסוליה עם רב הקהילה ובישרו לי שמייקי נהרג. אחרי ההלם הראשוני, נשאלנו היכן אנו מעוניינים שייקבר. לקח לנו בדיוק דקה להשיב – בהר הרצל".

אל העצרת היא מגיעה מלווה בחברה קרובה ובנה, שעשו את הדרך מארה"ב כדי לחזקה, וציקי אוד,

לשעבר מנהל מרכז המידע לעולים בסוכנות היהודית, שנחשב ל"אבא של החיילים הבודדים", אשר הכיר מקרוב את מייקי. הם מחבקים אותה בחום, לא נותנים לה ליפול. חבריו של מייקי מישראל מגיעים אף הם לתמוך, לחבק ולומר מילה טובה.

"לחום ולחיבוק הזה בארץ אין אח ורע בעולם", היא אומרת. "שם, כולם אומרים לי - 'אם את צריכה משהו תתקשרי', אבל פה כולם מחבקים - אפילו כאלה שאני לא מכירה. זו הארץ שלי ואם זה היה תלוי בי, גם אני הייתי עולה, אבל המשפחה לא רוצה". בשבוע הבא היא תחזור לפילדלפיה, אל משפחתה. אבל שורשיה יהיו טמונים לעד בחלקה ד', שורה 6, בהר הרצל בירושלים.

על קברו של מייקל לווין נכתב "נהרג בקרבות בדרום לבנון". מאז שונה מעמדם של האירועים בלבנון, והם הוגדרו כמלחמת לבנון השנייה. אלא שמרחוק, מארה"ב", קשה להרייט ומשפחתה להיאבק כדי שישונה. מייקל לווין, שנלחם עבור המדינה, היה רוצה שיזכרו זאת", אומרים קרוביו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו