"מאחורי ההגה רואים את המשבר בעיניים"

העולם הווירטואלי - המסכים בבורסה, הכותרות בתקשורת, הנאומים בכנסים ובקוקטיילים - רוחש לאחרונה דיבורים, ספקולציות, ויכוחים והימורים על סופו, הקרב או לא, של המשבר הכלכלי. אבל דבר אחד בטוח: מי שנמצא בשטח, מי שנוסע מאתר לאתר, ורואה מקרוב, במו עיניו, את מצב המפעלים והעסקים הקטנים, אינו רואה אפילו סימנים קלושים לשיפור.

בעיני המתבונן בחצרות המפעלים, במטענים בנמל, בתנועת המכולות בכבישים - המצב מעולם לא נראה גרוע יותר. ואין עד ראיה טוב יותר למראות העגומים הללו

ממבטו של מי שנכנס ויוצא משעריו של כל מפעל - מבטו של הנהג.

ישי צדוק ממושב גבע כרמל הוא בעליה של חברת הובלה גדולה, "שירות לחקלאי". כבר עשרות שנים הוא מתגלגל בכבישי הארץ. הוא החל את דרכו לפני כעשרים שנה, בטנדר של אביו, בשיווק והובלה של הסחורה של המשק המשפחתי.

כיום הוא מעסיק 93 נהגי משאית, שמובילים סחורה של עשרות חברות תעשייה, חקלאים וייבואנים, ורואה את העולם גם מעין המצלמה, המותקנת בקבינה של נהגיו, וגם מחלונות השברולט סילברדו שלו - שבה הוא ממשיך להתגלגל, יחד עם נהגיו, בכבישים המתרוקנים של אזורי התעשייה ברחבי הארץ.

והכבישים מתרוקנים. "אתה מסתובב מסביב לנמל אשדוד ולנמל חיפה, והכל ריק", הוא מספר. "במקום תנועה של סחורה, אתה רואה מחוץ לפתח הנמל קילומטרים של מכולות ריקות. יש שם שטחי אחסון, שהחברות ממלאות אותם במכולות שמושבתות מעבודה, ועשרות עגלות שזרוקות בשטח.

כשאתה יוצא מהנמל, אתה רואה עשרות אוניות שעומדות בים כדי לא לשלם דמי אחסנה, מלאות במכולות ריקות. המראה ממש מדכא, שממה ממש. ברציפים, שפעם היו מלאים משאיות של חאפרים עמוסות בסחורה, יושבים עכשיו נהגים משועממים במשאיות ריקות, שמחכים שמישהו יזרוק להם פרוסת לחם".

"הרבה שנים לא ראיתי דבר כזה", הוא מספר. "כולם מנסים לשדר שאצלם עסקים כרגיל, מנסים לנפח את עצמם, מסתירים את המחסנים הריקים. מציגים את המכולות המלאות בפרונט, ואת הריקות - מאחור. אבל כשאתה בא לקחת סחורה, אתה רואה שבמקום 70 מכולות, הם מוציאים 20, ואתה מבין שכל הדיבורים היו הצגה".

"אנשים פשוט מתרסקים. כל האמון הלך. אתה לא עושה עסק עם אף אחד בלי ערבות בנקאית. לא מזמן קיבלתי הזמנה לעבוד עם חברה קמעונאית, שחברת ההובלה שלו קרסה. אבל עד שלא בדקתי מי הבעלים שלהם ועד שהם לא הראו לי ערבות בנקאית - לא הסכמתי לעבוד אתם. אם אין לחברה "אבא ואמא" - לא נכנס אתם לעסקה. אני לא מוכן להמר, וכך כולם. זה מצב שהורג את כל החאפרים. מי שלא מבוסס - מתרסק. רק חברות מסודרות וגדולות יכולות לשרוד את המשבר".

אז מה אתה חושב על המנטרה, שאנליסטים, מנכ"לים ויועצים מדקלמים, לפיה "משבר הוא הזדמנות לגדול"?

"זאת מנטרה מטופשת. תראה, כולם מנסים להיות אופטימיים, אבל המציאות מראה שבשביל העסקים הקטנים, המשבר הוא בעיקר הזדמנות לקרוס, ובשביל הגדולים, זאת הזדמנות לחסל את הקטנים. המון חאפרים נסגרים. הלקוחות מפחדים שהחאפרים ייעלמו להם, ובורחים לחברות כמו שלנו, ואז החאפר באמת מתחסל. ברגע שמתחילה להתפשט שמועה על מישהו, שהוא עומד ליפול - זאת התחלת הסוף שלו, וזה קורה קודם כל לקטנים". 

צדוק עצמו מספר שהיה קורבן לשמועה שהפיצו מתחריו מחברות קטנות יותר, כאילו הוא עומד על סף קריסה. "ניסו לעקוץ אותי", הוא טוען. "ברגע שרואים שאתה שורד, חוששים שתאכל אותם ומתחילים להפיץ עליך שמועות. מה לא אמרו עלי: שאני בפשיטת רגל, בכינוס נכסים, מועמד למכירה, מפטר עובדים. לשמחתי, סיימתי את 2008 במחזור מכירות של 40 מיליון שקלים, רווח נקי של מיליון שקל, למרות שיש לי פחת ענק, ולאחרונה גייסתי נהגים חדשים וקניתי ארבעה כלים חדשים".

מה גורם לעסקים הקטנים להתרסק ולך לשרוד?

"גם אני נדפק, כמובן. אני פשוט מצליח לנצל את היתרון שבגודל. אני קונה חומרי מוצרים, כמו סולר או צמיגים, בכמויות ענק, וחוסך בכך שאני קונה אותם במרוכז. בעל העסק הקטן משלם עליהם 30% יותר, בגלל עצם העובדה שהוא קטן יותר. אורך הנשימה שלי יותר גדול מהם. אחר כך, בכל פעם שאחד מהם מתרסק, אני מקבל את העבודה שלו, וככה אני שומר על הגודל שלי למרות הירידה בנפח הכללי של העבודה". 

ואיך התחושה להיות מוקף בעסקים שמתרסקים?

"תחושה חרא. אני בנאדם מאמין, ובתורה כתוב בנפול אויבך אל תשמח. אני מרגיש כמו חיה שזוללת נבלות, ובא לי להקיא מזה. כדי למזער את הפגיעה באנשים, אני עושה את העבודה שלי בצורה

סולידית. אין מצב שאני לוקח עבודה ממישהו רק בשביל לרסק אותו. אני אקח את העבודה רק אם הלקוח עצמו יבוא אלי ויתלונן על מישהו, שהשירות שלו נפגע או שהלך לו הציוד. במקרה כזה - אני נכנס, ובגדול".

באווירה כמו זאת שצדוק מתאר מסביבו, אין פלא שהוא מתייחס בציניות לכותרות על סופו המתקרב של המשבר. "אף אחד לא יודע מתי ייגמר המשבר", הוא קובע. "מי שאומר שהוא יודע, מקשקש. מה שאני יודע בוודאות, לפי מה שאני רואה, זה שכרגע יש משבר. אני יכול להגיד, ממראה עיני, שיש ירידה של משהו כמו 35% בפעילות". 

אתה מדבר על תחושה, או על אמדן שעשית לפי מספרים?

"אני מדבר על עובדות ומספרים. אנחנו עובדים עם לקוחות בכמה וכמה ענפים במשק, ואני רואה בדיוק כמה סחורה הם קונים וכמה הם מוכרים. קח, לדוגמא, לקוח שלנו - אחד ממפעלי הפלסטיק: פעם היינו מובילים להם 60-70 מכולות בחודש, והיום 15-20. קח את יצרני הקרטון: ירידה של 30%. קח חברה למשקאות: בשנה שעברה הם הזמינו עשר משאיות לקראת החג, השנה - משאית אחת. לקראת החג יצרנים חקלאיים - אותו דבר. מובילים פלפל אחד במקום שלושה".

רגע, רגע, אנשים לא הפסיקו לאכול.

"אוכלים פחות. ובחו"ל, באירופה קונים יותר תוצרת מקומית מאשר את הסחורה שלנו".

ובכל זאת, הנתונים הסטטיסטיים מראים שנזקי המשבר פחות גדולים ממה שהיו לפני כמה חודשים. יכול להיות שאתה רואה חלק מסויים מאוד של התמונה המלאה, ועדיין לא יכול לראות את האור בקצה המנהרה?

"אבל הציפיות של האנשים - זה מה שקובע את המצב הכלכלי! המשבר הגיע בגלל שאנשים אמרו, יהיה משבר, יהיה משבר, המשבר מגיע, המשבר מגיע. שבעה חודשים דיברו על זה. בנובמבר כולם דיברו על משבר, ולא היה שום משבר".

בנובמבר כבר פיטרו עשרות אלפי עובדים

"כי אנשים חשבו קדימה ונערכו למשבר. הם מכרו כרגיל ועבדו כרגיל, אבל בגלל שכולם דיברו על משבר, משבר, משבר, הם כבר התחילו לפטר. מעבר לכך, שהיו מעסיקים שרק חיכו להזדמנות לפטר וניצלו אותה. היום גם ההסתדרות "רחמנית" כלפי המעסיקים, ומאפשרת לאנשים לפטר יותר ממה שאיפשרה בעבר".

"בכלל, לפטר זה "אין" עכשיו. אנשים מפטרים כי כולם מפטרים והם לא רוצים לצאת פראיירים, וגם בשביל לקבל הנחות: הוא מפטר, ואז אומר, פיטרתי, קשה לי, עכשיו תיתן לי הנחה במחיר".

"לא", הוא מסכם, "למי שנמצא בשטח אין בשורות טובות. אופטימיות - יש. רצון להמשיך - יש. אבל לא יותר מזה. שום דבר".