היא מיוחדת, היא מסעירה, והיא עדיין בארון
לא כולם חייבים לצאת מהארון. יש כאלה שזה יפגע להם בקריירה, יש כאלה שהוריהם עלולים להיפגע יותר מדי. בעולם אידיאלי כל מי שרוצה היה "משתחרר", אבל אני מכבדת את חופש הבחירה
הארון שלי הפך לחלון ראווה איפשהו ביום שבו התחלתי לכתוב כאן. במהלך הזמן אפילו קרובים רחוקים מאוסטרליה הגיעו לטור הזה, ודרכו פחות או יותר כולם (משפחה, חברים, עבודה) יודעים. התרגלתי מאוד לחיות בלי להסתיר.
זה התחיל בלהכניס את המילה "לסבית" בכל משפט שלישי, מרוב התלהבות על היציאה מהארון. אחר כך זה נהיה כל חמישה משפטים, והיום אולי גם טיפה פחות, למרות שזה עדיין משמעותי וחשוב עבורי, ולמרות שאמא שלי טוענת שזה עדיין משמעותי לי מדי ("יש עוד דברים בעולם, ענת, לא נמאס לך?").
לאט לאט נהיה מובן מאליו שיודעים עליי. במקרים נדירים בהם החלטתי להסתיר, ההסתרה כבר לא באה לי טבעי. כל כך התרגלתי לחיות בחופשיות, מבלי לפחד משום דבר ואף אחד. ההתעסקות שלי עם ענייני במה הביאה אותי לגאווה מהר יחסית בתהליך הארוך הזה שנקרא יציאה מהארון. זו היתה סיבה טובה לכתוב את זה, לדבר על זה, לשיר את זה, לשחק את זה ולהחליף מגדר באופן שהצליח לעצבן את כל הסובבים אותי, פחות או יותר. אבל אני הייתי מאושרת עד הגג, בשיא החגיגה של "מותר לי להיות אני, ומותר לי גם לשחק עם זה ואף אחד לא יגיד לי מה עושה לי טוב".
מהמקום ההוא, הארון נראה כמו כלא מיותר. לא הבנתי איך חיים ככה. איך יכולתי להבין, כשהייתי עסוקה בלחגוג בראש חוצות את עצמי וליהנות מזה עד הסוף? לא יכולתי לדמיין את עצמי נכנסת לארון בשביל שום דבר, ובשיא ההתרסה הייתי מפטפטת על זה ומשחילה את זה בכל שיחה, בלי קשר לרוולנטיות.
השם שלי מופיע עם הנטייה המינית שלי בחיפוש בגוגל
עוד מבט:
השלב הכי קשה - לספר להורים שאתה הומו
דויד, ביהונתן
לפחות כך זה היה בדור שלי. באטרף-דייטינג אני תמיד מופתע מהניגוד בין בני ה-20, שמפרסמים בדרך כלל תמונה גלויה שלהם, לבין בני ה-40 פלוס, שכמעט אף פעם אינם נוהגים כך. אני מקווה בשבילם שיעשו פעם את הצעד האמיץ, עם כל הקושי
אני חושבת שנרגעתי איפשהו כשהבנתי שהשם שלי מופיע עם הנטייה המינית שלי בחיפוש בגוגל, וכולם כבר יודעים. אין מקום עבודה שלא יודע, אין אדם שדיברתי איתו ברשת בשנה האחרונה שלא הבין במרחק לינק במה ובמי מדובר.
כבר שילמתי מחיר יקר עבור החשיפה הזו – איבדתי מקומות עבודה וספגתי לא מעט עלבונות ואיומים, בעיקר לפני מצעדים. המחיר שווה את זה, אני חופשיה, וקולי נשמע.
כמו הארוי מילק, גם אני חשבתי שכולם צריכים לצאת מהארון, ושהכוח הפוליטי אותו נצבור בעקבות הרעש הזה יהיה שווה הכל. היום הדברים נראים לי אחרת. וככה יצא שהכרתי מישהי מיוחדת ומסעירה במיוחד, שבגלל נסיבות משפחתיות כאלה ואחרות – עדיין בארון. זה לא שהיא לא שלמה עם עצמה, היא כן. זה לא שהחברים לא יודעים, כולם יודעים. המשפחה לא יודעת, וזה הולך להישאר ככה לעוד הרבה זמן.
כמי שהטלפון השלישי אחרי שנפל לי האסימון לגבי מי שאני היה להורים – "אמא, אבא, אני לסבית" - היה לי מוזר לשמוע את זה מבחורה שכל כך שלמה עם עצמה, ואני די בטוחה שלפני שנתיים זה היה ממש מפריע לי. היום זה לא מפריע לי בכלל.
יש אנשים שלא מוכנים לשלם את המחיר
לא כולם חייבים לצאת מהארון. יש אנשים שהקריירה שלהם לא תתקדם. יש אנשים שההורים עלולים להיפגע יותר מדי. יש אנשים שלא מוכנים לשלם את המחיר. זה לגיטימי. בעולם אידיאלי היינו מצליחים "לשחרר" את כולם, לגרום לזה שאף אחד לא יצטרך להישאר בארון. אבל אני מכבדת את חופש הבחירה, לאלו הבוחרים לצאת ולאלו הבוחרים להישאר.
ולגבי הבחורה החדשה שהכרתי, היא כל כך שלמה עם הבחירות שלה, שאני מתוך חלון הראווה שלי לשם שינוי סותמת את הפה עם הפוליטיקה ונותנת לה לחיות את חייה ואת בחירותיה.
זה בעצם מה שכולנו היינו רוצים, לא?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
