אלבומו החדש
והלא אחיד ברמתו של איגי פופ אולי כולל גרסה חלולה ל-"How Insensitive"
הנשגב של אנטוניו קרלוס ז'ובים, אבל גם קטע מדובר מעולה, "מכונה לאהבה".
זה הטקסט הכי טוב שפופ כתב ב-20 השנים האחרונות. הוא מדבר על היכולת של כלבים להפיח אהבה גם בבני האדם השפלים והנקלים ביותר וללמדם על, ואת, האהבה. פופ סיפר שחלק מההשראה לאלבומו החדש באה מקריאה ב"אפשרות של אי", ספרו המטלטל של מישל וולבק,
וההשראה ניכרת בעיקר בשיר הזה. פופ גם הלחין לאחרונה קטעים לסרט תיעודי על הסופר הצרפתי.
וויליאם בורוז. הקליט עם קורט קוביין (צילום: Gettyimages)
החיבור בין פופ לוולבק מזכיר עד כמה נדירים הזיווגים בין מוזיקאי פופ לטקסטים מהספרות והשירה העולמיים. בתרבות הישראלית ובשפה העברית המפגשים בין המילה הכתובה ללחן המושר ותיקים, עקביים, נוכחים וחיים תמיד. הלחנת שירי משוררים, השתתפות מוזיקאים בערבים ספרותיים, וגם אזכורים של שירי פופ בספרות המקורית הם עניין שבשגרה אצלנו, וטוב שכך. זמרים נרגשים לשיר את מילותיהם של מיטב המשוררים, ומבקרי ספרות מנתחים שירים מעולים של אמני פופ.
במוזיקה הפופולרית האנגלוסקסית, לעומת זאת, נשמרת הפרדה כמעט מוחלטת בין העולמות. כמובן, השראה וקשרים אישיים הדוקים בין מוזיקאים לבין משוררים וסופרים תמיד היו שם: רוברט צימרמן שאל את שם משפחתו הבימתי מדילן תומס, קרא ממיטב הספרות והשירה העולמיים וחבר אישית לאלן גינזברג ולרבים ממשוררי הביט. קורט קוביין ניגן במיני-אלבום בו ליווה את קולו של וויליאם בורוז הנערץ. סלמן רושדי כתב את "The Ground Beneath Her Feet" אחרי ידידות ממושכת עם U2, שגמלו בשיר שנשא את שם הספר.
לפעמים ההשראה ממיטב השירה והספרות מבוטאת באופן הכי ישיר, כמו בדוגמאות הבאות: ברוס ספרינגסטין כתב את אלבומו "הרוח של טום ג'ואד" לפי "ענבי הזעם" של ג'ון סטיינבק. פרנק זאפה ציין ש"מושבת עונשין" של פרנץ קפקא היה השראה לאלבום עם הטקסטים הכי מעולים שלו, "We're Only In It For The Money".
קייט בוש הופרתה מ"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה באחד השירים הכי ייחודיים ומצליחים במצעד הפזמונים האנגלי. סטינג דחף אזכור לנבוקוב בלהיט "Don't Stand So Close To Me" של פוליס, וכתב את שיר הסולו הכי טוב שלו, "Moon Over Bourbon Street", בהשראת "ראיון עם ערפד" של אן רייס. הרוטס הנפלאים קראו לאלבומם על שם הספר "נקודת רתיחה" של מלקולם גלאדוול. אבל שימוש בחומרים המקוריים עצמם, זה כבר עניין אחר, ונדיר ביותר.
ספרינגסטין. אלבום בהשפעת "ענבי הזעם" (צילום: Danny Clinch)
להבדיל ממה שאהוב ומוצלח אצלנו, אמנים מערביים אינם להוטים להלחין ולשיר מילים שקדמו להם. וכשזה קורה, זה לא תמיד מצליח. לו ריד הקדיש אלבום מחווה שלם
"העורב", לאדגר אלן פו, וזכה בהצלחה אמנותית חלקית בלבד. ג'וני מיטשל הנשגבת הלחינה את "The Second Coming", הפואמה המפעימה של וויליאם באטלר ייטס, באחד מרגעיה החלשים ביותר.
נדמה שהסיפור של להקה אנגלית אחת ושני מפגשים שלה עם קלאסיקות צרפתיות, מדגים את יחסי המשיכה-ריחוק בין המוזיקה הפופולרית לבין הספרות והשירה: רוברט סמית', מנהיג "הקיור", הצהיר כבר בנעוריו על הפרנקופיליות שלו ואחד מלהיטי להקתו המוקדמים, "Killing An Arab", נכתב בהשראת "הזר" של אלבר קאמי.
פרנק זאפה. השראה מ"מושבת עונשין" של קפקא (צילום: Gettyimages)
בכך סמית' עדיין פסע בעקבות המוני אמנים שהשאירו למאזיניהם סימניות במשעולי ההשראה, למשל ג'ים מוריסון, שייחס את "סוף הלילה" של הדורז ל"המסע אל קצה הלילה", של לואי פרדיננד סלין. אבל סמית' גם היה מהבודדים שממש הלחינו טקסט קיים, ועשה זאת לגמרי עקום. סמית' חצה את הקווים, במעשה היחיד - הידוע לי - של גניבה ספרותית-שירתית בפופ, בהעתקה שלא הודה בה: באלבום של הקיור מ-1987, "Kiss Me Kiss Me Kiss Me", השיר "How Beautiful You Are…", הוא תרגום רעיוני וסיפורי מלא, וכמעט מוחלט גם מילולית, מ"עיני עניים" של שארל בודלר,
מתוך "פואמות קטנות בפרוזה". סמית' מעולם לא חלק את הקרדיט, איש ממנהלי עזבונו של בודלר לא תבע את המגיע לו, והסיפור לא עורר שום מהומה.
אולי הגניבה השקטה הזו מלמדת על פער מצער שקיים בין מרבית האמנים המערביים לבין מרבית קהלם. בעוד הראשונים מספקים לנפשם מזון רוחני משובח, שמקורותיו נמצאים גם מחוץ לתרבות הצריכה הפופולרית, הרי שרוב מאזיניהם ואוהדיהם בקושי נחלצים ממעטפת תרבות הפופ. המעריצים לא מגיעים לאוצרות מן העבר, או לעשיות אמנותיות עכשוויות שמתקיימות במקביל ומחוץ לתרבות המסחרית. לעומת זאת, , אצלנו בישראל, ספק רב אם כותב שירים מרכזי היה מסוגל לגנוב ממשורר עבר כה בולט מבלי שאיש ישים לכך לב.
