דרימוורקס
להקת "דרים ת'יאטר" הגשימה בגני התערוכה בתל-אביב חלום של יותר מעשרת אלפים מעריצים שחיכו שנים רבות להופעה היסטורית והיסטרית בישראל
"דרים ת'יאטר" היא אחת הלהקות האהובות ביותר בישראל. לא מאמינים? חבל שלא הייתם אמש (ג') בגני התערוכה בתל-אביב. מתי בפעם האחרונה ראיתם להקת רוק או מטאל שהביאה להופעתה כאן יותר מעשרת אלפים איש? ולא, זו לא "מטאליקה" או להקת נוער אהודה. מי שלא מכיר את "דרים ת'יאטר", לא מסוגל אפילו לזמזם שיר אחד שלה. אף פעם לא השמיעו אותה כאן ברדיו והיא מעולם לא הגיעה לשיח תרבותי ציבורי.
אבל בשקט בשקט, מתחת לפני השטח, המעריצים השרופים חיכו, ציפו ואגרו כוחות. אתמול, זה סוף סוף קרה והציפייה הממושכת הזו, המתרחשת מאז פרצה הלהקה לעולם בתחילת שנות ה-90, תמה. יהיה קשה מאוד למצוא קהל כל כך מסור ומאוחד כמו שנראה אתמול בהופעה. הציפייה מסתבר, השתלמה והאהבה וההיסטריה פרצו החוצה.
לברי. "לא ציפינו לכזאת קבלת פנים" (צילומים: ירון ברנר)
חמש דקות לפני 21:00 וסימפוניית החלומות שכוללת את מייק פורטנוי, ג'ון פטרוצ'י, ג'ון מיונג, גיימס לברי וג'ורדן רודאס עלתה על הבמה. הידיים בקהל היו פרושות באוויר ודפיקות הלב התחזקו. "דרים ת'יאטר" החלה את המחול המטורף שנמשך שעתיים בדיוק.
תחושת הביחד הגדולה אתמול בתל-אביב התחזקה עוד יותר ברגעים הראשונים של ההופעה, כשגם על הפרצופים של חברי הלהקה אפשר היה לראות את התדהמה מגדול האהבה אליהם במדינה הקטנה שלנו. הם, ללא ספק, היו בעננים. "לא ציפינו לכזו קבלת פנים בפעם הראשונה שאנחנו פה", פנה הזמר ג'יימס לברי לקהל.
"דרים ת'יאטר" על הבמה. הופעה הסיטורית
חברי הלהקה הבטיחו וקיימו. לא היתה זו הופעה שמטרתה לקדם רק אלבום חדש שיוצא בשבוע הבא, אלא הופעה היסטורית, הסוקרת את מיטב הרגעים של הלהקה לאורך השנים. שיר אחרי שיר, הם קיפצו בזמנים ולקחו את המעריצים מתקופה לתקופה.
נתנו המון, קיבלו הכל
קשה לחשוב על רגע שיא בודד בהופעה של "דרים ת'יאטר". כמעט בכל השירים הארוכים צרח הקהל את המילים בחוזקה ולא הפסיק להריע, לפעמים בקצב אחיד ולפעמים בהיסטריה. אבל לאורך כל הדרך, הלהקה ידעה שלא משנה מה הם יתנו, הם יקבלו עוד הרבה יותר חזרה.
המעריצים השרופים מחוץ להופעה. חיכו שנים ארוכות
זה קרה למשל ב"Take The Time", אחד השירים האהובים של הלהקה, מתוך האלבום "Images And Words" שיצא ב-1992. זו היתה הפעם הראשונה שפורטנוי המנהיג מאחורי התופים, פנה לקהל בישראל וצעק בתחילת השיר "שלום תל-אביב". פורטנוי גם החל לשיר בעצמו את הבית הראשון של השיר, כשלברי מחפה עליו בסופו.
פורטנוי. היסטריה בתל-אביב
זה קרה גם בשיר "Hollow Years", אחת הבלדות הנוגעות והיפות של הלהקה, כשלעיתים נשמע קולו של הקהל חזק הרבה יותר מזה של לברי. וגם ביצירה "Erotomania", אולי היצירה האינסטרומנטלית הפופולרית ביותר של הלהקה.
יכול מאוד להיות שמעולם לא נראו במחזותינו עשרת אלפים איש נטרפים ומתרגשים עד היסטריה, כפי שנראו אתמול, מיצירת רוק ללא מילים. והנה שוב, הבלדה המרגשת חזרה בדמותו של השיר "The Spirit Carries On" ההמנוני, כשהקהל תפס מצתים, פלאפונים, מצלמות קטנות, כל מה שבא ליד בעצם, והרים אותם גבוה באוויר.
שיא הרגש, שיא הקוליות
ועל הבמה כאמור, השמחה היתה גדולה. לצד הרצינות התהומית של כל אחד מהמוזיקאים המחוננים והמתוחכמים בלהקה, הם גם לקחו הכל בשיא הקוליות.
במהלך "ארוטומניה", פורטנוי, ליצן הכיתה עם הזקנקן הסגול, החל לשחק עם אחד מאנשי הצוות מסירות עם מקלות תופים, כשהוא משליך בזמן הנגינה אחד מהמקלות ומנסה לתפוס ברגע מקל שנזרק מצד הבמה. לפעמים הוא הצליח ולפעמים גם לא. כך או כך, הוא כמובן לא פיספס שום מכה על שום תוף במהלך השיר.
עשרת אלפים איש, טירוף אחיד לכולם
וגם רודאס, שנכנס לעיתים להתקפות צחוק קטנות בד בבד כשהוא שולט בבמה המסתובבת שלו, שם פרושים הקלידים והמכשירים המשוכללים. גם ברגעים המוזיקליים המתוסבכים ביותר, "דרים ת'יאטר" עשתה את זה בקלילות ובדיוק מופתי.
תיאום ודיוק מופתי לאורך ההופעה
רגע לפני שהלהקה ירדה מהבמה לשלב ההדרן, היא ביצעה את "Pull Me Under", ה"להיט" היחיד של "דרים ת'יאטר", השיר אותו הם כמעט אף פעם לא חוסכים בהופעות. גם באותו הרגע הקהל שאג את המילים החוזרות של הפזמון בעוצמה והמשיך לשאוג לרגעים הספורים כשחמשת החברים ירדו מהבמה.
הם חזרו, ובשביל להמשיך לרצות את כולם בזמן המועט שנשאר הם ביצעו מחרוזת שמורכבת מארבעה קטעים אהובים שלהם. הם חתכו אותם באמצע, בצדדים, קישטו מלמעלה והגישו נפלא על הצלחת.
מנה מושלמת של "דרים ת'יאטר"
בתוך הסלט הגדול, הם גם החליטו לבצע את המחווה היהודית ולבצע את "הבה נגילה" לאורכה, מבלי לדלג על שום חלק.
עוד ועוד הם משכו את הג'אם המפלצתי והתזזיתי, עד שהגיע אקורד הסיום.
מפוזרים על הבמה הם פנו לקהל, זרקו מפרטים וזרקו עוד מבט אחד באהבה הגדולה שהתרכזה. פורטנוי לקח עוד רגע אחד, הסתכל פעם אחרונה על ההמון מולו, לקח את המיקרופון ואמר: "אנחנו מבטיחים לא לתת לכם לחכות כל כך הרבה זמן עד הפעם הבאה".
