אדם שהכל דשים בו

בפרשת חקת נמצאים כמה ציוני דרך משמעותיים בתרבות היהודית; חוק פרה אדומה שהוא משל קבוע למעשים נעדרי משמעות ידועה אותם אנו בוחרים לעשות מתוקף צו, חטאם של משה ואהרון בגינו לא יזכו להכנס לארץ ישראל, מותם של מרים ואהרון וסיפור נחש הנחושת.

לקראת סוף הפרשה מופיעה שירה קצרה ועלומה ששר משה (כא, יז-יח) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם;

בסוף השירה מופיע תיאור קצר ומקורי של מסעות בני ישראל במדבר (כא, יט-כ): וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. ּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

המסע של הנפש

הרשימה המובאת בשני הפסוקים האחרונים היא רשימת תחנות במסעות בני ישראל במדבר, אלא ששמות התחנות מאתגרים את החשיבה היצירתית של הדרשנים; מתנה, נחליאל, במות לעומת גיא ומשם חזרה אל ראש הפסגה וסיום בישימון. עליות ומרדות, מתנה ושממה - אף דרשן לא יסכים לקבל את הטענה המשמימה שלפנינו רק תיאור של מסע גיאוגרפי, השמות יותר מדי טובים, זה חייב להיות המסע של הנפש.

לבקש סליחה זה להיות מדבר?

אגדה תלמודית מספרת לנו על מסע נפשי משותף שעברו שני חכמים תלמודיים מפורסמים: רבא ורב יוסף, שהיה אחד ממוריו. בין רב יוסף לרבא היה 'דבר' – כעס, סכסוך ארוך וקשה. במקבילה לאגדה (נדרים, נה עמוד א) מסופר שהסכסוך היה קשור לפרשנות של צוואה שרבא היה אמור לרשת.

כך או אחרת, רב יוסף, הזקן, שהיה גם עיוור, כועס על תלמידו המבוגר רבא. ערב יום כיפור מגיע וזו הזדמנות ואולי אפילו מחוייבות של רבא לבקש סליחה מהמורה הזקן. רבא, שכבר הפך בעצמו לראש ישיבה, ישיבת מחוזא, חוזר בהפתעה לישיבה בה למד ובה מכהן רב יוסף, ישיבת פומבדיתא ושם מתרחשת הפגישה המרגשת בין השניים:

בבלי עירובין דף נד, א

רבא בנו של רב יוסף בן חמא היה לו דבר (עניין, סכסוך) עם רב יוסף .

כאשר הגיע ערב יום כיפור אמר (רבא) אלך ואפייס אותו (את רב יוסף)

ראה (רבא) את השמש שלו (של רב יוסף) שהיה מוזג לו כוס

אמר לו (רבא לשמש) תן לי שאמזוג לו אני

נתן לו.

מזג לפי טעמו.

אמר (רב יוסף) המזיגה הזו דומה למזיגה של רבא בנו של רב יוסף בן חמא.

אמר לו (רבא לרב יוסף): אני הוא

אמר לו (רב יוסף לרבא) לא תשב על רגליך עד שתפרש לי את הפסוקים האלה מהו שכתוב (במדבר כא) "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא"?

אמר לו (רבא לרב יוסף) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם מגיס לבו הקדוש ברוך הוא משפילו שנאמר ומבמות הגיא ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר (ישעיהו מ) 'כל גיא ינשא'.

איך אתה אוהב את הקפה שלך?

בימינו זה הקפה. לעולם לא נשאל אדם קרוב אלינו: 'איך אתה אוהב את הקפה שלך?' לכל אחד מאתנו יש את 'הקפה שלו' המינונים המדוייקים של הסוכר (כפית ורבע, מכירים את זה?) את ה'כפית בהריון' של הקפה המגורען, את גודל הספל והצורה שלו ואת כמות החלב. מי שאוהב אותנו אמור לדעת להכין לנו קפה. בימי התלמוד היין המזוג היה הקפה. אנשים מהלו את היין במיים ולכל אחד היה טעם ומנהג שונה בענייני מהילת יין.

רבא מגיע לביתו של רב יוסף בערב יום כיפור. עיוורונו של רב יוסף מאפשר לרבא להסתיר בינתיים את זהותו. רבא רואה את השמש של רב יוסף מוזג לו יין והוא מבקש להחליף אותו. המבחן הראשון עובר בהצלחה – על ידי מזיגת הכוס הוכיח רבא לרב יוסף שהוא עדיין רואה את עצמו כתלמידו, כמי שמשמש אותו וכפוף לו. מנגד, רב יוסף מצליח להכיר בנוכחותו של תלמידו משכבר, רבא, לפי טעמו של היין שהוא שותה. נדמה שבכך אומר רב יוסף לרבא: אני עדיין זוכר אותך ומזהה אותך בפרטים הקטנים של החיים, אני מתגעגע, אני כמהה לאינטמיות ולסיום הסכסוך. התלמיד מבקש להיות מוכר ונראה, המורה מכיר אותו. הכמיהה ההדדית לשובה של האינטמיות תאפשר את תהליך הפיוס שלפנינו.

אדם שהכל דשים בו

לאחר שרב יוסף מזהה את רבא הוא דורש ממנו לעמוד לפניו, כפי שעומד תלמיד לפני רבו, ולדרוש את פסוקי המסע מהפרשה שלנו. אם יעמוד רבא במבחן וידרוש את 'מסע הנפש' הזה כראוי הוא יזכה למעמדו כמורה, כמקביל לרב יוסף ויוכל גם הוא לשבת:

התחנה הראשונה היא המדבר – בראשית תהליך לימוד התורה אדם צריך לחוות את עצמו כמדבר. מקום פתוח לכל, מקום שכולם מהלכים בו, מלון אורחים, מקום שאין לו משל עצמו דבר, מקום הפתוח לכל פרשנות ורעיון.

מי שחווה את חווית הריקות של המדבר, מי שמוכן לאיין את עצמו יזכה למתנה הגדולה מכל המתנות – התורה, נחלת אל. אולם חווית הידע, השליטה על התורה יכולה להביא את האדם שוב לידי גבהות לב, אדם שנמצא בנחלת אל נמצא גם בסכנה תמידית של יהירות, ש'יגיס לבו' ועל כן הוא יזדקק שוב לחווית הגיא, לנפילה שתלמד אותו שיעור נוסף בצניעות.

רבא לא מוכן להשאר בישימון

את דרשתו היה אמור רבא לסיים בתחנה המורכבת

מבחינה רגשית 'ונשקפה על פני הישימון' – האם זה מקום גבוה אליו התעלה שוב האדם וממנו הוא משקיף על הנפילות והשממות שהיו מנת חלקו במסע החיים? האם זה הישימון עצמו?

כך או אחרת, רבא לא מוכן לסיים את דרשתו עם המילה הקשה 'ישימון' והוא בוחר להוסיף על דברי רבו ולהביא פסוק ממקום אחר, מפרק הגאולה של ישעיהו (מ, ד): 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור'. נדמה לי כי בסיום דרשתו מבקשר רבא לומר לרב יוסף – בערבו של יום קרב לא רק התלמיד נדרש להפוך עצמו למישור, גם המורה נדרש לעשות זאת: 'כל הר וגבעה ישפלו'. סיומו של סכסוך יגיע בהכרה שכולנו באמת וביסוד שווים: 'אדם ראשיתו עפר וסופו עפר, בזעת אפו יביא לחמו'. סכסוכים אנושיים אמורים להפתר בהכרה שכולנו שווים ושכולנו עסוקים בחיפוש המתמיד אחר המשמעות, אחר האור: 'ונגלה כבוד ה'. זו התכלית האמיתית אומר רבא. לשם נגיע שנינו. נדמה לי שכרגע הוא מתיישב על הכסא לצד המורה הזקן וסועד עמו סעודה מפסקת.

אני פוחדת להיות מדבר

התיאור: 'מדבר זה שהכל דשין בו' לא קל לי לעיכול. מפחיד אותי להעלם, להדרס תחת רגלי הנוודים. להתחיל חוויות של למידה מתוך התחושה הזו. מצד שני אולי כל התחלה של למידה מטלטלת ומערערת ואין מנוס מהמדבריות שבה? לכולנו, אבל נדמה לי שבעיקר לנשים, הדימוי מעורר פחדים של ממש. מקום פרוץ, מקום הפקר, מקום שכולם דשים בו – האם משם באמת תצא תורה? ומה עם ה'אני' והשמירה על הפרטיות, על הכוחות שלי, על הסודות שלי ועל הגדרות האישיות שלי. לכמה פתיחות אנחנו נדרשים בתהליך הלימוד וכמה חומות הגנה מותר לנו לבנות בתהליך זה? האם על מנת להשתלב בחוויה הלמדנית עלי לשנות את הדימוי של התורה או את הסטריאוטיפים של הנשיות הראויה, זו הצנועה, המוגנת והמסתתרת?

ובבית המדרש של הטוקבקים

היה מרתק. הרבה דיונים חשובים עלו. למדתי מהם הרבה. כדרכנו. תודה מיוחדת לרונן (11) שהציע השוואה מלומדת בין קרח לסיפור 'תנורו של עכנאי' ול'מים שקטים' ול'נרגן' שהצטרפו לדיון. שמחה רבה על כל החברים החדשים והמתחדשים שפוקדים את בית המדרש.קבלתי גם הצעות ל'חברותא' הבאה ואני מקווה שהיא כבר תצא לדרכה.