גדול עלינו

"סיפור גדול", סרטם המדובר של שרון מימון וארז תדמור שפתח אמש (ה') את פסטיבל הסרטים בירושלים, מעורר מחשבות נוגות לגבי ה-Feel Good Movie הישראלי. שכן מדוע, כשבאים לחשוב על זה, כמעט כל ניסיון ליצור כאן סרט שיהיה פשוט מהנה הופך לכישלון?

נכון, היו "צ'ארלי וחצי" ו"כץ וקרסו" ו"משפחת צנעני" ו"אלכס חולה אהבה". שלא לדבר על "גבעת חלפון" המיתולוגי ו"שלאגר" המבריק. אבל מאז ועד הלום חלפו להם כשלושה עשורים. קחו, למשל, את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ("The Hangover"), שיעלה בארץ בשבועות הקרובים, והרי לכם דוגמה לקומדיית גברים קיצית שהוליווד עושה כל כך טוב, ובישראל, כך נדמה, לאיש אין מושג איך.

"סיפור גדול". איפה הם ואיפה הוליווד (צילום: מאיר רג'ואן)

הרי על מה בסך הכל מדובר פה? בסרט נוסחה שיעבוד כמו שצריך. ואת זה (ע"ע "מוכרחים להיות שמח" או "נודל") לא ממש מצליחים לעשות כאן. “סיפור גדול" לא אמור היה לספק יותר מאשר שעה וחצי של הנאה צרופה. לשם כך אף גויסו כמה מבעלי המקצוע המובילים בתחומם, כמו הצלם (דוד גורפינקל) והעורכת (עינת גלזר זרחין) – והכל על מנת לייצר להיט הוליוודי בעברית. התוצאה עגומה.

והנה הסתירה – שכן האחים ויינסטין רכשו את הזכויות להפקת גרסה אמריקנית של הסרט, אחרי שצפו בו בפסטיבל טרייבקה האחרון. זהו, להזכיר, הסרט הישראלי השלישי (אחרי "הכוכבים של שלומי" ו"החוב") שנמכר להוליווד. אך דווקא

בשורה (משמחת) זו יש בה כדי להעיד על הפוטנציאל שהיה ל"סיפור גדול", ושימומש אולי בידיים מנוסות יותר בסוג זה של בידור להמונים.

על גברים בחיתולים

מסופר פה על ארבעה גברים בני העיר רמלה, שסובלים כולם מעודף משקל. אלא שלהבדיל מעמיתיהם, מתמודדי שעשועון הריאליטי "לרדת בגדול", הם מואסים בדיאטות ובסדנאות ההרזיה, ומחליטים לעשות דווקא. בראשו של אחד מהם, הרצל (כמה סמלי) שמו, עולה רעיון: להקים נבחרת מקומית של מתאבקי סומו, שמאמנה הוא בעליה של מסעדה יפנית, שהגיע לרמלה, כך מספרים, מפחד כנופיות היאקוזה.

מובן שהסיטואציה של גברים בחיתולים מעוררת סוגיות של כינון זהות זכרית. ואכן, מנהיג החבורה (איציק כהן), שבשל הופעתו הלא ייצוגית מאבד את עבודתו בבר סלטים, נתון עדיין תחת שליטתה של אמו (לבנה פינקלשטיין); אחר (אלון דהן) מתלבט בשאלת זהותו המינית; ושלישי (דביר בנדק) מתקשה לשרוד את נישואיו. הפיכתו של הגוף הגברי לחיזיון ראווה תוך שילוב תמות של שחרור וגאולה ממקמות את סרטם של מימון ותדמור בטריטוריה הזכורה לטוב של "ללכת עד הסוף", הקומדיה המצליחה ההיא על גברים מובטלים שמעלים מופע סטריפטיז.

 האמירה של הסרט מסתכמת במשפט אחד

רכוב על הגל הטלוויזיוני שמחבר בין עודפי שומן ורייטינג, “סיפור גדול" כמו בא לטעון בעד הקבלה העצמית ונגד אידיאל הגוף שמטפחת תרבות החסה והנבטוטים המערבית המזהה "אושר" ו"הצלחה" עם "רזון". אלא שהתסריט שרקחו שרון מימון ודני כהן סולל מסכם את מה שיש לו לומר במשפט אחד שנאמר לפחות פעם אחת על ידי כל אחת מהדמויות, והולך בערך כך: “כל החיים שלי חייתי בשקר". עמוק ככנרת.

געגועים לקישון

הבעיה המרכזית עליה מעיד כישלונו של "סיפור גדול" היא העדרה של מסורת כתיבה קומית בקולנוע הישראלי. במשפט אחד: לא יודעים לספר פה בדיחה. להוציא את אפרים קישון, כמובן. כל כך שקועים בלהגיד "משהו" ושכל דמות תעבור "תהליך" שיהיה דידקטי ו"נכון", עד ששוכחים שתכליתה של קומדיה הוא קודם כל להצחיק. ומה לעשות, “סיפור גדול" פשוט אינו מצחיק.

נכון, הסרט שם על המפה את רמלה, ובהקשרים שאינם סטראוטיפים. גם נוכחותה בה של התרבות היפנית – זו שדווקא מעריכה את עבי הבשר וכבדי הגוף – מוסיפה לסיפור מידה נאותה של מקוריות, במיוחד כשהמסעדן בן ארץ השמש העולה (טוגו איגאווה) דובר עברית רהוטה באינטונציה יפנית. הלה מעמיד ערכים של כבוד, נחישות ומסורת שהם כה הפוכים לחפיפניקיות שמגלים מתלמדיו הישראליים. אבל אלה הן הברקות שמעידות על מה "סיפור גדול" יכול היה להיות, לו היו מתמלאים התנאים שצוינו לעיל.

סיפור משנה מיותר בתכלית עוסק בעובדת סוציאלית אחת (עירית קפלן), עודפת משקל אף היא, שמצטרפת אל חבורת השמנים ומנסה להרביץ בכלא הנשים שבו

היא משמשת את תורת התזונה הנכונה. אלא שסיפור זה, שבו הכלא הוא מטפורה לדיכויה של "האמת פנימית" שבגוף הגדול, בעיקר מעכב את העלילה, שכשלעצמה ממחזרת את חומריה לדעת.

לזכותו של הסרט עומד, עם זאת, צוות שחקניו, ובראשם כהן ובנדק. הצגתם לראווה של שומניהם הניגרים, כשאזור חלציהם עטוי חיתולים, היא בהחלט משהו שמצריך אומץ. התמונה מעוררת ההשתאות של כל הארבעה, כשהם אצים-מתגלגלים באחו מוריק, היא הזיכרון המרכזי שנותר מסרט זה.