השופט ניל הנדל פסק לאחרונה, כי מינהל מקרקעי ישראל רשאי להוציא מכרז להמשך כריית החול בדיונות סמר. ההחלטה לכרייה בדיונות, המהוות את אזור החול הגדול ביותר בצד הישראלי של גבול הערבה, היא דוגמא נוספת להתעלמותה של המדינה מאוצרות הטבע שלה.
אחת מהטענות המועלות מצד הגורמים המעוניינים בביטול הכרייה, היא שהדיונות מייצגות מערכת אקולוגית ייחודית, המהווה את בית הגידול של מינים נדירים, אשר לא ניתן למצוא במקומות אחרים בארץ. מינים נדירים אלו של גרבילים, שממיות, חיפושיות ועכבישים ייכחדו באם תותר הכרייה בחולות סמר.
כבר שנים שבעלי החיים בדיונה נתונים ללחץ מתמיד. הדיונות, אשר בעבר נפרשו לאורך 11 קמ"ר, משתרעות כיום על פני 2.3 קמ"ר בלבד, מסיבות של זיהום תעשייתי, חקלאות וכריית חולות חוקית, אשר אושרה בעבר על ידי המינהל. אותו מינהל טוען כיום, שהמשך הכרייה בחולות היא הכרחית לשימור תעשיית הבנייה של אילת.
בין מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים ורשות שמורות הטבע לבין מועצה איזורית חבל אילות הושגה פשרה, לפיה תאושר כרייה לאורך 0.7 קמ"ר נוספים בחולות סמר. 1.6 קמ"ר הנוספים יוכרזו כשמורת טבע.
לכאורה, מדובר בפשרה הגיונית. בפועל, פשרה זו מבוססת על ההנחה המוטעית שערך החול שייכרה בחולות סמר גבוה יותר מערך שימורן של דיונות חולות סמר בשלמותן.
נניח לרגע שהשופט הנדל פסק אחרת וקבע כי יש לבטל את המכרז. האם משמעות הדבר שזהו סופה של תעשיית הבנייה באילת? התשובה היא לא, שכן ברור שיש מקורות חלופיים לחול לבנייה. כבר היום משנעים קבלני הבנייה באילת חול ממישור רותם ליד דימונה.
עוד על חולות סמר:
ההערכה כיום היא שהמשך הכרייה בחולות סמר תספק 500 אלף טונות נוספים של חול לבנייה. ההבדל בין שימוש בחול מחולות סמר לבין שימוש בחול ממישור רותם שליד דימונה עומד על 20 ש"ח לטון. הבדל זה נובע מעלויות השינוע. לפיכך, ניתן לומר שעלות ההחלטה למנוע את המשך הכרייה בחולות סמר והמשך השימוש בחול ממישור רותם עומדת על 10 מיליון ש"ח.
בהנחה שקבלני הבנייה יכולים להמשיך לשנע 35 אלף טונות חול בשנה ממישור רותם, הרי שניתן לפרוס את עלות ההחלטה על פני 15 שנים, ובמילים אחרות הרי שמחיר שימור דיונות חולות סמר בשלמותן והמשך שינוע החול ממישור רותם עומדת על כ-667 אלף ש"ח לשנה.
מנגד עלינו לשאול את השאלה לגבי הערך הכלכלי של השארת חולות סמר במקומם, כלומר שימור מצבן הנוכחי של דיונות חולות סמר. קשה להעריך את ערכו הכלכלי של משאב טבע, אך ניתן לומר כי ערך זה מורכב מעלויות השימוש במשאב כמו גם מעלויות אי-השימוש בו.
ערך השימוש של חולות סמר כחולות דיונות (ולא כחולות מחצבה) יכול להיות הערך של שימור הדיונות למטרות תיירות. ערך זה ניתן למדידה בשיטות שונות, אך אני מאמין כי הוא מינורי יחסית בהשוואה לערך אי-השימוש בחולות או ערך הקיום של שימור מערכת אקולוגית ונכחדת זו.
למרות שכל זה ניתן לחישוב, הרי שהיתרונות (הכלכליים והאחרים) עבור אזרחי ישראל של המשך קיומן של דיונות סמר, הם ברורים מאליהם. ההזדמנות שניתנה לנו לשימור שלמותו של נוף ייחודי זה בעמק הערבה היא בלתי חוזרת ואם לא ניקח אותה, נאבד אותה לעד.
מי שלא השתכנע עד כה, יתקשה להתווכח עם העובדה כי קיימת חלופה נוספת לשינוע החול ממישור רותם או להמשך הכרייה לאורך חולות סמר. חלופה זו היא של המשך החפירה לעומק לאורך הקמ"ר שכבר נכרו בעבר ושהפגיעה בהם כבר נעשתה והופסקה ב-2005. חפירה עמוק יותר באזור שכבר נפגע יכולה להחליף בקלות הן את שינוע החול מדימונה, תוך חסכון של מיליוני שקלים, והן את כריית החול בחולות סמר, תוך שמירה על מערכת אקולוגית ייחודית ובעלת ערך. אז למה אנחנו מחכים?
