בתו של הרופא מעזה שהיגרה: בטוח שאחזור

עד היום היא סירבה לדבר. שאדאר אבו אל-עייש בת ה-17, בתו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש מעזה, שנפצעה באורח קשה במהלך ההפצצה על בית המשפחה, שבה נהרגו שלוש אחיותיה, עברה לקנדה. בראיון ל-ynet, היא מספרת על הרגעים הקשים, "אני מתגעגעת לאחיותיי ויש רגעים שאני לא מצליחה לעצור את הדמעות, ופתאום פורצת בבכי". אל-עייש בטוחה שתשוב לעזה, ובינתיים נהנית מהחיים הרגועים.

ב-17 בינואר, ערב הכרזת הפסקת האש - פגע פגז בביתו של ד"ר אבו אל-עייש. שלוש בנות מבין שמונת ילדיו נהרגו. שאדאר ובת דודתה נפגעו באורח קשה. בתחילה עלו הטענות כאילו הפגז נורה על ידי כוחות פלסטינים אולם בתחקיר שערך צה"ל, הודה כי בנותיו של אל-עייש נהרגו מאש של כוחות שריון. בסוף השבוע עזב הרופא עם משפחתו לקנדה, לפתוח שם חיים חדשים.

משפחת אבו אל-עייש מתחילה חיים חדשים מעבר לים

בקרוב תעבור שאדאר ניתוח שני בעיניה. "עברתי ניתוח אחד בתל השומר ופה אעבור עוד ניתוח. העיניים שלי במצב טוב יחסית עכשיו. אני מצליחה לראות. לא מושלם, אבל רואה. לפעמים זה מפריע לי במהלך היום, אבל בגדול - אני בסדר עכשיו. כמובן שהייתי שמחה לוותר על הפציעה הזו, אבל היא סוג של צלקת שאני נושאת עלי מאותו היום. זיכרון חי וכואב".

את ההחלטה לעבור לקנדה קיבלה כל המשפחה, מספרת שאדאר. "הייתה לנו אפשרות לעבור או לטורונטו או לחיפה, ובסוף בחרנו לבוא לפה. מבחינתי האישית, אני מבסוטה כי הלימודים פה ברמה אחרת לגמרי ממערכת החינוך בעזה. מבחינת שאר המשפחה, הדעות חלוקות. ביום הראשון התלוננו קצת, אבל עכשיו כולם די מרוצים. אבא עובד באוניברסיטת טורונטו וגם אחותי הגדולה מצאה כבר עבודה".

עד שתתחיל שנת הלימודים ושאדאר תלך לקולג' המקומי, היא לוקחת שיעורים באנגלית. היא שולטת בשפה ברמה די גבוהה, אבל שואפת ליותר, כמו שלמדה מאביה. כשתהיה גדולה, היא רוצה להיות מהנדסת מחשבים ובעיקר להמשיך בחיים שפויים. "אנחנו חייבים להמשיך בחיים כי הם יימשכו, איתנו או בלעדינו. אני רואה את עצמי מתחתנת ומנהלת קריירה. הייתי מחוץ לרצועה כבר פעמיים, אבל זו פעם ראשונה שאני בקנדה. הכל פה מאוד שונה מעזה. דברים יותר גדולים והחיים פה הרבה יותר נוחים ובטוחים. בעזה פחדתי בכל רגע. פה זה לא ככה, וזו אחת הסיבות שבאנו לפה".

את השכנים כבר הספיקה לפגוש, אבל ייקח זמן להכיר מעגל חברים חדש. "הם היו מאוד נחמדים, אבל סביר להניח שאין להם מושג על ההיסטוריה של המשפחה שלי. אין בשכונה שלנו הרבה מוסלמים, ואני מרגישה פה שונה לחלוטין משאר הצעירים. למרות זאת, אני לא חושבת שיהיה לי קשה להתחבר איתם, כי אנשים פה מאוד פתוחים".

דווקא יהודים לא חסרים בשכונה שבה מתגוררת משפחת אבו אל-עייש. "החבר הכי טוב של אבא שלי פה הוא יהודי", מספרת אבו אל-עייש. "אין לי בעיה להיות חברה של יהודים כי אין לי טינה כלפי העם היהודי או העם בישראל. יש בי טינה רק כלפי הצבא הישראלי. אני גם לא מתכוונת להסתיר מהחברים שלי את מה שעבר עלי. אנסה להסביר להם מה קורה עכשיו בעזה וכמה גרוע המצב שם". 

לעזה היא עדין קוראת בית. "אני אתגעגע, אבל בטוח שאחזור. אני לא יודעת לגבי אבא שלי, אבל אני פה רק באופן זמני. כשאהיה גדולה אבנה את ביתי בעזה". היא מנסה לברוח מהזכרונות מאותו יום נורא, אבל הזכרונות אינם מרפים, "הזמן משפיע לטובה כי הדברים נהיים יותר מעומעמים וזה מקל, אבל עדיין הכאב כל כך קשה. האירוע הזה שינה את חיי. זה קטע לי את הילדות, מאז אותו יום, אני כבר לא אותו אדם, כבר לא ילדה. פתאום הבנתי איך הכל יכול להשתנות ברגע אחד, איך כל שנייה חשובה. פתאום הבנתי שאנחנו ניצבים בפני הרבה בעיות ולא פשוט להיות בחיים האלו. האם הפכתי להיות פסימית? לא, הפכתי לריאליסטית. זה גרם לי להעריך את החיים, לדעת לנצל כל שנייה מהם".