שתף קטע נבחר
הכי באזזזז
    זירת הקניות
    מי ירוויח מגירוש העובדים מאפריקה
    בישראל יש 90 אלף עובדים זרים חוקיים, ורבים עוד ממשיכים להגיע. אפשר היה לעצור את הגעתם ולהחליף אותם במסתננים מאפריקה, אבל יש שרשרת שלמה של אינטרסנטים שלא רוצים שיקחו להם את הקופון. מה הפלא שהחברים שלהם במסדרונות השלטון רוצים לגרש את המסתננים?

    הוויכוח הציבורי הלוהט, שהתעורר במדינה בימים האחרונים סביב הכוונה לגרש רבבות עובדים זרים, נסב לרוב סביב אידיאולוגיה, יצרים ורגשות: הממשלה, וחוד החנית שלה - יחידת עוז של יעקב גנות - מקדמים את הגירוש בנימוקים ציוניים, ואילו הארגונים החברתיים נאבקים בו בשם האנושיות והמוסר היהודי. אבל מאחורי הקלעים פועלים גם אינטרסים פרקטיים יותר. העובדים הזרים הם גם סוגייה כלכלית: מאחוריהם עומדת תעשייה שמגלגלת הרבה הרבה כסף. 

     

    בישראל שוהים קרוב ל-90 אלף עובדים זרים חוקיים. קרוב למחציתם עובדים בסיעוד, למעלה מ-25 אלף עובדים בחקלאות, כ-10,000 עובדים בבניין, ואלפים נוספים עובדים בתיירות, בתעשייה ואפילו בהייטק. רובם מגיעים מארצות אסיה - סין, תאילנד, הפיליפינים, וחלקם ממזרח אירופה. רובם ככולם מגיעים בתיווכן של חברות כוח אדם, שגוזרות קופון שמן על כל צעד שלהם בדרך לארץ המובטחת. הם תלויים בסוחרי-העבדים הללו בכל: המתווך משיג לעובד את האשרה, מסדר לו את הניירת, קונה לו את כרטיס הטיסה ו"משדך" לו את המעסיק - תמורת עמלות יקרות, שהעובדים חוסכים במשך שנים כדי לשלם אותן.

     

    העובד הסיני כבול למעסיק

    כשהם מגיעים לישראל, הם כבולים למעסיק ש"הזמין" אותם מהמאכער וקיבל אישור להעסיקם. אם הם מפסיקים פתאום לעבוד, הם מגורשים לארצם. קיימים נהלים המאפשרים להם לעבור למעסיק אחר, במקרה שהוא רוצה בכך, אך הם מסורבלים וכרוכים בכל-כך הרבה זמן ובירוקרטיה, שהם כמעט אינם מחליפים מעסיקים בפועל. כוח המיקוח שלהם מול המעסיקים נמוך ביותר, והם אנוסים לעבוד בשכר הזעום שנקבע להם מראש. הם מפתחים תלות נפשית ומנטלית במעסיק והופכים ליצורים פאסיביים וחסרי יכולת התמצאות והתארגנות. הם גרים בתנאים מחפירים בדירות שהמעסיק שוכר עבורם. הממשלה משגיחה על כל צעד שלהם, אך אינה מקפידה לכפות על המעסיקים לתת להם תנאי עבודה הוגנים.

     

    חלק קטן מהעובדים הללו נשארים כאן גם אחרי שאשרות השהייה שלהם פגו, והופכים ללא חוקיים. מאותו רגע, הם תלויים במעסיק עוד יותר מהעובדים החוקיים. אם המעסיק מלין את שכרו של עובד חוקי האחרון יכול, במאמץ ותוך סיכון רב, להתלונן ואף לתבוע אותו. אם העובד הלא-חוקי עושה בעיות כאלה, המעסיק יכול להזעיק את משטרת ההגירה ששולחת אותו אחר כבוד לבית המעצר בנתב"ג, ומשם - בחזרה לארצו. יש קבלנים ו"חקלאים" שמעסיקים עובדים כאלה בפחות מ-10 שקלים לשעה, והעובדים אינם יכולים לעשות דבר.

     

    העובדים הללו הם כוח העבודה הזול והמניב ביותר בישראל. שרשרת שלמה של אנשים - מתווכים, סוחרי אשרות, קבלנים, חקלאים ובעלי דירות - מתעשרת על חשבונם. והפראיירים, כמו פראיירים, מתחלפים: אשרות השהייה מוגבלות בזמן, וכשעובד אחד עוזב (או הופך מחוקי לבלתי-חוקי) - יגיע מישהו אחר ויפרנס את השרשרת במקומו. הדלת לא מפסיקה להסתובב. 

     

    חלק מהעובדים הללו מצטערים שהגיעו לכאן בכלל. אכן, הם חוסכים כסף ושולחים למשפחותיהם, אך רבים מהם מגלים בדיעבד שיכלו לחסוך יותר במקומות אחרים.

     

    הכושים בשטח, המאכערים במתח

    העובדים שהסתננו בשנים האחרונות מאפריקה, לעומת זאת, הם עובדים פחות אידיאלים. הם מגיעים לכאן בכוחות עצמם (תוך סיוע שקט של חיילי צה"ל ומתנדבים מהארגונים החברתיים) ומוצאים לעצמם דירות ומקומות עבודה כאילו היו תושבים. בדרך, הם לומדים להכיר את הארץ, לנווט בה ולהסתדר בה. הם אנשים חופשיים, אקטיביים. הם רחוקים מלהיות עשירים - שכרם עומד בממוצע על 20 שקלים לשעה - אבל הם יכולים לנהל משא ומתן עצמאי על תנאי עבודתם ומחייתם, בהתאם לחוקי ההיצע והביקוש. רמת חייהם גבוהה מזו של העובדים האסייתיים: לחלקם יש אפילו חדר משלהם. אכן, גם להם אין ניירת מסודרת, והמעסיקים יודעים זאת, אך אינם יכולים לעשות דבר.

     

    אין פלא, איפוא, שהחקלאים מסרבים להעסיק את המסתננים ושכמעט אין להם עבודה בפריפריה. אין פלא גם שבמסדרון המקשר בין הון לשלטון שוררת עצבנות יתר מאז שהגיעו לכאן. אין פלא שחברות כוח האדם וארגוני הקבלנים והחקלאים, עם הלובי הרשמי והלא-רשמי שלהם בכנסת ובמשרדי הממשלה, האנשים שלהם במרכזי המפלגות, החברים שלהם במוקדי הכוח - כולם בפאניקה. הקופונים בסכנה. מי שנכח פעם במשרד ממשלתי או בוועדה בכנסת ורואה את הלוביסטים והמאכערים המתרוצצים שם ועושים כבתוך שלהם, אינו מתקשה להבין מהיכן צצה גזירת "גדרה-חדרה", ומה בוער פתאום לממשלה, שבקושי מצליחה להחזיק משטרה ראויה לשמה כדי לטפל בעברייני התנועה ומשפחות הפשע, להקים פתאום יחידת עלית שתטפל באנשים השקטים הללו. אמנם פעילותה של היחידה מופנית גם כלפי עובדים ממדינות אסיה ובני משפחותיהם, אך עיקר פעילותה היא נגד המסתננים מאפריקה. 

     

    הממשלה יכולה לעצור מחר בבוקר את הבאת העובדים הזרים החוקיים. מבול הזרים המגיע מדרום יספיק להחליף את כולם. חלק מה"חוקיים" מגיעים עם הכשרה מקצועית, אבל לא קשה ללמוד לקטוף מלפפונים או להחליף חיתולים לקשישים.

     

    המניע הכלכלי של המהגרים: רעב

    יהיה מי שיגיד שיש אינטרסים כלכליים גם מהצד השני. שהתגייסותה של הברנז'ה התל-אביבית למען הזרים הלא חוקיים קשורה גם להעסקה של עובדים כאלה במסעדות, במועדונים ובמקומות הבילוי שלה. גם בכך יש משהו מן האמת. 

     

    יש גם צדק בטענה שחלק גדול מהאפריקנים הגיעו לכאן ממניעים כלכליים. שאלה שלא ברחו מחבל דארפור, אינם פליטים במובן הקלאסי של המילה - אנשים שנמלטו מסכנה ברורה ומיידית של רצח - אלא מהגרי עבודה, שהגיעו כדי לעשות כסף. יש בזה משהו, אבל כדאי לזכור שהשיקול הכלכלי של המהגר ושל רודפו אינם דומים. המאכערים וסוחרי העבדים סופרים מיליונים בבנק. האפריקני מגיע מיבשת שבה מתים מדי יום רבבות אנשים מרעב. בדרך, הוא מהגר למצרים, שרבבות מתושביה גרים בבתי קברות. השיקול הכלכלי שלו הוא להיות או לחדול. ולכן הם גם ימשיכו להגיע. כל עוד החברה הישראלית השבעה זקוקה למי שיעשה לה את העבודה השחורה, מוטב לתת אותה לשכן הרעב ולא לעבד הבא ממרחקים. 

     


    פרסום ראשון: 30.07.09, 22:52
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מי ירוויח מגירוש העובדים מאפריקה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים